בראשית, פרק ג׳, פסוק ד׳

וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה בשפתה מתוך עמדת סמכות של יצור שנברא לפניה, במטרה לערער את אמונה בציווי של ה'. הוא מבטל את פחדה לחלוטין בהצהרה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן, וטוען כי הפרי אינו רעל והאיום נועד רק למנוע מהם להשתוות לה' בחכמה. כדי להוכיח זאת, הנחש גורם לה לגעת בעץ ומשכנע אותה שכשם שהנגיעה לא המיתה אותה, כך גם האכילה בטוחה. התחבולה עבדה משום שחוה חשבה בטעות שאיסור הנגיעה, שהוסיף אדם הראשון, הוא ציווי אלוהי, מה שממחיש כיצד תוספת חומרה עלולה להוביל למכשול. שיטה זו משקפת את דרכו של יצר הרע בכל הדורות, המציג את החטא כפעולה מותרת וחסרת עונש כדי להעמיד את האדם בניסיון שממנו יוכל לצמוח.