בראשית, פרק ל״ח, פסוק י״א

יהודה מורה לכלתו שְׁבִי אַלְמָנָה, כלומר להמתין בבגדי אבלות ולא להינשא לאיש זר, אך באופן חריג משלח אותה אל משפחת מוצאה, בֵית אָבִיךְ. הוא מבקש שתמתין עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי, אולם המילים כִּי אָמַר חושפות את מחשבתו הפנימית והנסתרת שלפיה חשש פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו. ייתכן שיהודה דחה אותה בתירוץ שווא משום שראה בה אישה שבעליה מתים, או שבאמת התכוון להשיאם אך רצה ששלה יתבגר, יקבל מוסר ויימנע מחטא. תמר מקבלת את הדין בהכנעה, ולכן וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ מתוך כוונה להמתין נאמנה לקיום ההבטחה.