בראשית, פרק ל״ח, פסוק ט״ז

יהודה סטה ממסלולו אל עבר מקום סתרה של תמר כאשר וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל־הַדֶּרֶךְ, פעולה שלא נבעה מיצרו אלא מהכוונת מלאך ה' כדי ששושלת המלוכה תצמח ממקום שפל ומלכיה לא יתגאו. הוא פנה אליה בלשון זירוז וביקש שתכין את עצמה אליו כשאמר הָבָה־נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ, פנייה שהתאפשרה רק כִּי לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִוא. אילו זיהה אותה מקרוב, היה נמנע לחלוטין מאיסור חמור זה ומשוחח עמה על נישואיה לבנו הצעיר. תגובתה וַתֹּאמֶר מַה־תִּתֶּן־לִי נשמעת כמשא ומתן של אישה מופקרת על שכרה, אך למעשה כוונתה הייתה טהורה לחלוטין במטרה להקים ממנו זרע. היא כיוונה מראש לדרוש את חפציו האישיים כעירבון שישמש עדות להצלת חייה בעתיד, ומתוך השראה אלוהית ראתה בהם סמלים של קדושה ומלכות.