בראשית, פרק ל״ח, פסוק ט״ז

מפגש גורלי על אם הדרך, העתיד להצמיח את שושלת בית דוד, מתרחש כאשר יהודה, שהיה אלמן בודד, פוגש אישה שזהותה מוסתרת וסבור כי היא זונה.

הפעולה הפותחת, וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל־הַדֶּרֶךְ, מתפרשת כפשוטה בכך שיהודה סטה מן המסלול שבו הלך אל הדרך שבה היא ישבה [רש"י, שד"ל, ביאור יש"ר, רד"ק]. עם זאת, ברמה הרוחנית, הסטייה אל הדרך מסמלת חריגה מדרכו הרגילה של יהודה, שהייתה דרך של צניעות ומוסר [צרור המור, ברכת אשר]. כיצד הגיע אדם צדיק כיהודה למעשה כזה? יש המבארים כי מלאך הוא שהטה את יהודה בעל כורחו אל תמר, שכן מאת ה' הייתה הסיבה להצמיח ממנה את מלכי ישראל. היציאה של שושלת המלוכה מתוך אירוע של גנאי נועדה להבטיח שבעתיד, מלכי שבט יהודה לא יתגאו על שאר העם, שכן תמיד יזכירו להם את מקורם [רא"ש]. בנוסף, הייתה כאן סגירת מעגל אלוהית: כשם שיהודה רימה את אביו באמצעות גדי עיזים בסיפור מכירת יוסף, כך נגזר עליו ליפול בפח ולהתבזות על ידי הבטחת גדי עיזים [צרור המור].

פנייתו של יהודה, הָבָה־נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ, כוללת את המילה הָבָה, שהיא לשון של זירוז, הזמנה והכנה. כוונתו הייתה לומר לתמר: הכיני את עצמך ואת דעתך לכך [רש"י, רד"ק, בכור שור]. אף על פי שהפנייה היא לאישה, התורה משתמשת בלשון זכר, משום שבעיני יהודה היא נהגה כזונה התובעת בפה, מנהג המאפיין זכרים [רבנו בחיי]. מבחינה הלכתית באותה תקופה, מעשה זה לא נחשב לאיסור גמור לבני נח [ביאור יש"ר], ויהודה אף הקפיד לוודא עמה לפני כן שהיא פנויה וטהורה [ברכת אשר, אלשיך, פרדס יוסף]. חלק מן הפרשנים מציינים כי יהודה, בהיותו אדם חשוב, ראה בעצם הסכמתו לבוא אליה סוג של מתנה וקידושין מצדו [חומת אנך].

הכתוב מדגיש כִּי לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִוא. עובדה זו קריטית, שכן למרות שחיו לפני מתן תורה, יהודה נהג על פי התורה המקובלת מאבותיו. אילו ידע שזו כלתו, בשום אופן לא היה בא עליה, שכן גילוי עריות עם כלה חמור ואסור גם לאחר מות הבן [לבוש האורה, ביאור שטיינזלץ]. ההשגחה העליונה סובבה שיהודה לא יזהה אותה אפילו לאחר ששוחח עמה, שכן אילו הכירה, היה מדבר איתה על נישואיה לבנו שלה, ולא היה מקים בעצמו את זרע המשיח [ספורנו, העמק דבר].

תגובתה של תמר, וַתֹּאמֶר מַה־תִּתֶּן־לִי כִּי תָבוֹא אֵלָי, נשמעת כדרישת שכר של זונה מקצועית [ביאור שטיינזלץ], אך בפועל נבעה ממניעים טהורים לחלוטין. תמר ידעה שבאותה שעה אין ליהודה כסף לשלם לה, אלא רק את חפציו האישיים המובהקים [העמק דבר]. היא לא חיפשה אתנן של זנות, אלא ביקשה לקחת ממנו עירבון שישמש בהמשך כעדות חותכת כדי לזכות את עצמה ממוות ולהוכיח שהזרע הוא מיהודה [ספורנו]. יתרה מכך, תמר הצדקת רמזה בדרישתה לחפציו על רצונה בקידושין של קדושה: המטה שביקשה סימל את עמודי החופה, החותמת סימלה את טבעת הקידושין, והפתילים סימלו את בגד הציצית שבו מכסים את החופה [צאינה וראינה, בעלי ברית אברם]. חפצים אלו, שניתנו לה, ייצגו את תכסיסי המלוכה, התורה והמצוות שעתידים לצאת מזרעה [צרור המור].