מותם הטראגי של שני בניו הגדולים של יהודה מוביל למצב מורכב ומתוח באשר לגורלה של האלמנה הצעירה ולעתידו של הבן הנותר. יהודה ניצב בפני קונפליקט בין החובה להקים זרע לבניו המתים, לבין החרדה הטבעית לחייו של בנו הצעיר.
בפנותו לתמר אומר יהודה שבי אלמנה, כלומר, המתיני במצב של אלמנות, המשיכי ללבוש בגדי אבלות והימנעי מלהתנהג כאישה המחפשת להינשא לאיש זר [רמב"ן, ספורנו, באור יש"ר]. המילה "אלמנה" רומזת גם לעתיד, לתקנת חכמים המבטיחה לאלמנה סכום קבוע של מנה בכתובתה [תורה תמימה]. יהודה מורה לה לשוב אל בית אביך, צירוף מילים שנכתב ללא אות היחס ב' בתחילתו, ומשמעותו "בבית אביך" [אבן עזרא, חזקוני, באור יש"ר]. בניגוד למקובל, שאישה הממתינה לייבום נתמכת וניזונה על ידי משפחת בעלה המנוח, יהודה בוחר לשלח אותה חזרה למשפחתה [קונטרס חיבה יתירה]. הבית נקרא על שם האב אף על פי ששם, אביה של תמר, כבר לא היה בין החיים, שכן כל יוצאי חלציו של אדם נקראים "בית אב" גם לאחר מותו [תורה תמימה].
הכתוב חושף את מניעיו הנסתרים של יהודה במילים כי אמר. הגישה המרכזית בקרב פרשנים רבים היא שיהודה דחה את תמר בתירוצים, ולא הייתה לו כל כוונה אמיתית להשיא לה את בנו [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, דברי דוד]. החשש פן ימות גם הוא כאחיו נבע מכך שתמר הוחזקה כ"קטלנית" – אישה שבעליה מתים בזה אחר זה, ולאחר מות שני בניו נוצרה חזקה של סכנה [רש"י, רבנו בחיי, בכור שור]. יהודה נמנע מלומר לה את האמת המרה כדי שלא לפגוע בכבודם של בניו המתים [גור אריה], כדי למנוע ממנה להינשא לאנשים זרים ולהעמידם בסכנה [חומש קה"ת], או משום שתכנן להשיא את שלה לאישה אחרת תחילה כדי שיעמיד צאצאים בטוחים, ורק לאחר מכן לייבם את תמר [רא"ש, חזקוני].
מנגד, פרשנים אחרים דוחים בתוקף את ההנחה שמנהיג צדיק כיהודה ידבר במרמה ויטעה את כלתו. לשיטתם, אם תמר אכן נחשבה למסוכנת, היא הייתה אסורה על שלה לחלוטין, ויהודה היה אמור לשלחה לדרכה. על כן, הם מסבירים שיהודה בהחלט התכוון לקיים את מצוות הייבום, אך דחה אותה מסיבות חינוכיות ומוסריות [רמב"ן, הטור הארוך, תולדות יצחק]. בניו הראשונים נישאו כשהיו נערים צעירים מאוד, חטאו ונענשו. יהודה חשש ששלה, שעדיין היה נער, ייכשל בחטא דומה עקב חוסר בגרותו. לכן ביקש להמתין עד ששלה יגדל, יחכים, וישמע למוסר אביו, ואז יוכל לקיים את המצווה כראוי וללא סכנה [רמב"ן, ספורנו, חזקוני, אלשיך, באור יש"ר]. בנוסף, כל עוד שלה היה קטן, לא עמדה לו ההגנה הרוחנית של קיום מצווה, המבטיחה כי "שומר מצווה לא ידע דבר רע", ולכן הסכנה עבורו הייתה מוחשית יותר [הכתב והקבלה, פרדס יוסף].
תמר קיבלה את הדין והמתינה. אך כאשר חלפו השנים והיא ראתה ששלה הגיע לגיל שבו נישאו אחיו, ויהודה עדיין ממשיך לעכב את הנישואין מתוך זהירות יתרה, התעוררה בה תשוקה עזה וטהורה להעמיד צאצאים מזרע קדוש זה. הבנה זו היא שהובילה אותה בסופו של דבר לקחת את גורלה בידיה ולעשות את המעשה המתואר בהמשך הפרשה [רמב"ן, הטור הארוך, אלשיך, באור יש"ר].