הקמת שושלת המלוכה בישראל מתחילה בשידוך הנראה על פניו כשגרתי, שבו אב לוקח יוזמה ובוחר אישה לבנו. אולם, מאחורי פעולה זו מסתתרת מסכת מורכבת של כוונות, ייחוסים נסתרים והשגחה עליונה.
הפסוק פותח במילים וַיִּקַּח יְהוּדָה, המעידות על מעורבותו האישית והישירה של יהודה בבחירת הכלה. הפרשנים מסבירים כי יהודה בחר את האישה בעצמו כדי להבטיח שבנו יינשא לאישה הגונה וראויה. זאת בניגוד לאשתו שלו, בת שוע, ששמה המפורש לא הוזכר קודם לכן מפני שלא הייתה ראויה מצד עצמה [אלשיך].
באותה עת, לְעֵר בְּכוֹרוֹ היה גיל צעיר למדי, כבן שמונה שנים בלבד [העמק דבר, ביאור שטיינזלץ]. הסיבה לנישואים המוקדמים נבעה מרצונו של יהודה להרבות את זרעו. מכיוון שלא יכול היה לקחת אישה נוספת על פני אשתו הנוכחית מפאת כבודה, וראה שלא יוליד ממנה עוד, הוא מיהר להשיא את בנו הצעיר לאישה מבוגרת ממנו. מנהג זה, של נישואי אישה בוגרת לנער צעיר לשם ריבוי ילדים, היה מוכר ומקובל מאוחר יותר גם בירושלים [העמק דבר]. בהקשר זה, יש לציין כי המילה בְּכוֹרוֹ נכתבת כאן בכתיב מלא עם האות וי"ו, באופן ייחודי ויוצא דופן משאר המקומות בתורה שבהם היא מופיעה בכתיב חסר [מנחת שי].
התורה מדגישה את זהות הכלה במילים וּשְׁמָהּ תָּמָר, אך בוחרת להשמיט לחלוטין את מוצאה ומשפחתה. היעדר הרקע המשפחתי מרמז בראש ובראשונה על כך שתמר לא הייתה מתושבות המקום הכנעניות [ביאור שטיינזלץ]. מעבר לכך, ההשמטה נועדה להדגיש את צדקותה האישית; אף על פי שהייתה מיוחסת מאוד, הכתוב מזכיר רק את שמה כדי להראות שיהודה בחר בה בזכות מעלותיה שלה ולא בגלל ייחוס אבותיה [אלשיך]. שמה עצמו, תמר, רומז לצדקותה המוחלטת, בבחינת "צדיק כתמר יפרח", והיא הייתה כה חשובה עד שזכתה להפוך לאם שושלת המלוכה של עם ישראל [העמק דבר, אלשיך, ברכת אשר על התורה].
באשר לייחוסה הנסתר, מסורת חכמים קובעת כי תמר הייתה מצאצאי שם בן נח. בעוד שישנה דעה המזהה אותה כבתו של שם ממש, גישה זו מעוררת קושי כרונולוגי, שכן במקרה כזה היא הייתה אמורה להיות זקנה מופלגת. הגישה המיישבת זאת מסבירה כי תמר הייתה בתו של עילם בן שם, שנולדה לו לעת זקנתו, והיא נקראת "בתו של שם" משום שבני בנים נחשבים כבנים [ביאור יש"ר, ברכת אשר על התורה].
נישואים אלו טמנו בחובם עתיד מורכב וגורלי. ער ואונן עתידים היו למות בטרם עת, כחלק מכפרה על כך שיהודה התחיל במצווה להציל את יוסף אך לא השלים אותה. ואולם, כוונותיה של תמר היו טהורות ולשם שמים, והיא השתוקקה להעמיד צאצאים [צרור המור]. בסופו של דבר, נשמותיהם של ער ואונן התגלגלו ובאו לעולם מחדש דרך תאומי תמר, פרץ וזרח, וכך הושלמה התוכנית להמשכיות הזרע [פני דוד].