הקמת משפחתו של יהודה מתחילה בלידת בנו הבכור, אירוע המלווה בהענקת שם בעל משמעות כפולה, המקפלת בתוכה את תקוות האב מול גורלו הטרגי של הבן.
הפסוק מציין במפורש את הפועל וַיִּקְרָא בלשון זכר, ללמדנו שיהודה הוא זה שהעניק לבנו את השם. הדבר משקף את המנהג באותה תקופה, לפיו האב קורא בשם הבן הראשון, ואילו האם מעניקה את השם לבן השני [רד"ק, רמב"ן]. למרות קיומן של גרסאות שונות בכתבי היד שבהן נכתב הפועל בלשון נקבה, המסורת המדויקת קובעת כי המילה נכתבת בלשון זכר. צירוף זה הופך את הפסוק לאחד משלושה מקומות בלבד בתנ"ך שבהם מופיע הרצף שבו האם הרה ויולדת, אך האב הוא זה שקורא בשם [מנחת שי].
באשר למשמעות השם עֵר, כוונתו המקורית של יהודה הייתה חיובית. השם נגזר מלשון התעוררות וגבורה, כמו בביטוי "עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ", מתוך תקווה שהבן יהיה זריז, ערני ובעל מידות טובות [רמב"ן, אלשיך].
עם זאת, לשם היה גם רובד סמוי שרמז על העתיד להתרחש. מדרש חכמים דורש את השם מלשון הרקה וריקון, ומרמז לכך שבן זה "הוער" וסולק מן העולם בטרם עת [רמב"ן]. ואכן, חרף תקוות אביו, הבן סטה מן הדרך הטובה, אם כי רשעותו הייתה נסתרת מעיני הבריות והתבטאה רק בחטאים שבינו לבין ה׳. בזכות אביו, חטאיו לא נעשו בגלוי, והוא מת בגיל שבע בלבד. מיתתו לא נגרמה על ידי מלאך רע אלא בידי ה׳ ישירות, כמהלך של מידת הרחמים שנועד לקרב את תיקון נשמתו [אלשיך].