לאחר תקופה של שתיקה והסתרה, סודה של תמר נחשף לעין כל, וחייה מונחים על כף המאזניים. מעמדה המורכב כאלמנה הכבולה למשפחת בעלה הופך את הריונה הפתאומי לבגידה חמורה, ומביא להליך משפט מהיר ונחרץ.
הזמן שחלף עד לגילוי מתואר במילים כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים. משמעות הביטוי היא כשלושה חודשים בקירוב [אבן עזרא, רד"ק]. רוב הפרשנים מדייקים כי אין הכוונה לשלושה חודשים שלמים, אלא לפרק הזמן הנדרש כדי שהיריון יהפוך להיות ניכר לעין. זמן זה מורכב מרובו של החודש הראשון, החודש השני במלואו, ורובו של החודש השלישי [רש"י, מזרחי, גור אריה]. מבחינה לשונית, התוספת של האות מ"ם הופכת את המילה לשם עצם, כלומר "השתלשות החודשים", ולא רק ציון של המספר שלוש [רש"י, גור אריה].
השמועה שמגיעה לאוזני יהודה כפולה: זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים. כפילות זו נועדה להדגיש כי אין מדובר בחשד בלבד, אלא בעובדה מוגמרת שההיריון הוא ההוכחה הניצחת לה [רשב"ם]. מעבר לכך, תמר לא ניסתה להסתיר את קלונה או למנוע את ההיריון, ובכך הפכה את המעשה לפומבי [ספורנו]. הפרשנים מעירים כי המילה הָרָה בפסוק אינה פועל בזמן עבר, אלא שם תואר או שם דבר שמשמעותו "אישה מעוברת" [רש"י, שד"ל, גור אריה].
בתגובה לבשורה, חורץ יהודה את הדין: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה. יהודה פועל כאן מתוקף סמכותו כראש המשפחה והשופט [רבנו בחיי]. יש המציינים כי הוא ישב בבית הדין יחד עם יצחק ויעקב, אך הוא זה שפתח ופסק את הדין ראשון, משום שבדיני נפשות נהוג להתחיל את הדיון מהדיינים הצעירים היושבים מן הצד, כדי שלא יושפעו מדעת הגדולים [תורה תמימה, הדר זקנים].
פסק הדין החמור הוא הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף. שאלת העונש החריג מעוררת דיון נרחב בקרב הפרשנים, והם מציעים לכך מספר גישות מרכזיות:
הגישה הראשונה והקלאסית מתבססת על ייחוסה של תמר. תמר הייתה בתו או מצאצאיו של שם בן נח, שהיה כהן. על פי דין תורה, בת כהן שזנתה עונשה בשריפה [רש"י, רבנו בחיי]. עם זאת, פרשנים רבים מקשים על הסבר זה, שהרי תמר לא הייתה נשואה אלא רק "שומרת יבם" הממתינה לאחיו של בעלה המת, ומצב כזה אינו מחייב עונש מוות [רמב"ן]. כדי ליישב זאת, מסבירים הפרשנים כי באותה תקופה, אישה המיועדת לייבום נחשבה בחומרתה כאשת איש לכל דבר [רשב"ם, רד"ק, מלבי"ם]. לחלופין, מדובר היה בהוראת שעה ובגזירה מיוחדת של בית דינו של שם, שהחמירו בעונשי זנות כדי לבלום את פריצות הדור [אור החיים, הדר זקנים, גור אריה].
הגישה השנייה תולה את העונש במעמדו הפוליטי של יהודה ובמנהגי התקופה. יהודה היה קצין, מושל ומלך בארץ. כלתו שזנתה לא נדונה כאישה רגילה, אלא כמי שביזתה את המלכות ופגעה קשות בכבוד המשפחה, ולכן יהודה דן אותה בחומרה רבה מתוקף סמכותו השלטונית [רמב"ן, העמק דבר]. בנוסף, המנהג הרווח באותם ימים היה שאישה שזנתה נמסרת לידי ראש המשפחה, והוא רשאי לחרוץ את דינה למוות או לחיים כרצונו [רמב"ן, שד"ל].
גישה שלישית ומפתיעה מציעה קריאה שונה לחלוטין של פסק הדין. לפי פירוש זה, יהודה כלל לא גזר עליה עונש מוות, אלא הורה לצרוב ולהטביע חותם של ברזל מלובן על פניה. שריפה זו נועדה להשאיר רושם פיזי שיהווה אות קלון וסימן תמידי לכך שהיא אישה זונה, כפי שהיה נהוג לעשות באותן תקופות [הכתב והקבלה בשם ר' יהודה החסיד, שד"ל].