ברגע דרמטי של גילוי האמת, מנהיג נדרש להתעמת עם מעשיו שלו ועם פסק הדין שהוציא, ולשנות את החלטתו מן הקצה אל הקצה. הודאתו הפומבית של יהודה מהווה נקודת מפנה, שבה הוא מציל את תמר ואת עובריה ממוות, ובכך מקדש את שם ה'. התנהגות זו אף מזכירה את הודאתו של ראובן במעשה בלהה, ומעידה על מידת האמת הטבועה באבות האומה [דעת זקנים, חומש קה"ת].
בביאור המילים צָֽדְקָ֣ה מִמֶּ֔נִּי, נחלקו הפרשנים לשתי גישות מרכזיות. הגישה הראשונה מפצלת את הביטוי לשני משפטים נפרדים: תמר צדקה בדבריה, וההיריון הוא ממני [רש"י, מזרחי, גור אריה, דברי דוד]. לפי גישה זו, מתעוררת השאלה כיצד יכול היה יהודה להיות בטוח לחלוטין שהיא לא הרתה לאדם אחר בזמן שהמתינה. התשובה לכך היא שבאותו רגע יצאה בת קול משמיים והעידה "ממני ומאתי יצאו הדברים", ובכך אישרה את דברי תמר [רש"י, רד"ק, גור אריה, פני דוד].
הגישה השנייה והמרכזית בקרב רוב הפרשנים קוראת את הביטוי כהשוואה: תמר צודקת וצדקת יותר ממני. צדקתה מתבטאת במספר מישורים. ראשית, בכוונתה: בעוד שיהודה ניגש אליה מתוך תאווה גופנית וחשב אותה לזונה, תמר פעלה מתוך יראת שמיים ולשם קיום מצוות ייבום והקמת זרע [רמב"ן, ספורנו, הכתב והקבלה]. שנית, באמינותה: היא עמדה בתנאי שקבע לה כשהורה לה להמתין בבית אביה, ואילו הוא לא קיים את הבטחתו לתת לה את בנו [רשב"ם, בכור שור]. בנוסף, צדקתה בולטת באצילות נפשה, שכן היא בחרה שלא להלבין את פניו ברבים, אלא שלחה לו את הסימנים בסתר והמתינה שיודה מעצמו [פני דוד]. יהודה מבין כעת שפסק הדין לשריפה שהוציא נגדה היה שגוי, שכן היא נהגה כדין [רד"ק].
ההצדקה למעשיה של תמר מבוססת על המילים כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן לֹא־נְתַתִּ֖יהָ לְשֵׁלָ֣ה בְנִ֑י. יהודה נמנע מלתת אותה לשלה מתוך חשש שמא ימות גם הוא כאחיו. אולם, קודם מתן תורה, חוק הייבום חל על קרוב המשפחה הפנוי ביותר. משסירב יהודה לתת לה את בנו היבם, הפך הוא עצמו, כחותנה וכגואל הבא בתור, למחויב במצווה. לכן, פעולתה של תמר נועדה לממש את זכותה לייבום כדין, לאחר שזו נמנעה ממנה [רמב"ן, רלב"ג, הדר זקנים, חזקוני].
סופו של הפסוק, וְלֹֽא־יָסַ֥ף ע֖וֹד לְדַעְתָּֽהּ, שמשמעותו היא שלא שכב עמה [אבן עזרא], נתון למחלוקת קוטבית בין הפרשנים.
דעה אחת גורסת כי משמעות המילים היא "לא הוסיף" – כלומר, יהודה פסק מלשכב עמה. הסיבות לכך מגוונות: יש המסבירים כי לאחר שקוימה מצוות הקמת הזרע, שוב לא היה בכך צורך [רמב"ן, מזרחי, דברי דוד]; אחרים טוענים כי יהודה חש בושה להמשיך קשר שהחל בדרך של ביזיון וזנות [רד"ק, חזקוני], או שחשש שהיא "קטלנית" שבעליה מתים [רלב"ג, בכור שור], ויש שפירשו שמרגע שנודע לו זהותה, הבין שהיא אסורה עליו ככלתו [משכיל לדוד].
מנגד, דעה שנייה מפרשת את המילים כ"לא פסק", בדומה לביטוי "קול גדול ולא יסף" שנאמר במעמד הר סיני. לפי פירוש זה, יהודה לקח אותה לאישה והמשיך לחיות עמה [רמב"ן, רש"י]. כיצד ייתכן הדבר, והרי היא כלתו? הפרשנים מסבירים כי מאחר שער ואונן חטאו בכך ששימשו עמה שלא כדרכה, הרי שהיא נותרה בתולה. לפיכך, הנישואין הראשונים לא היו תקפים במלואם, והיא מעולם לא נחשבה לכלתו מבחינה הלכתית, מה שהתיר ליהודה לשאת אותה [הטור הארוך, הדר זקנים, חזקוני]. ברגע שהכיר בצדקתה והבין שכל כוונתה הייתה לשם שמיים, היא ניתנה לו לאישה כהיתר גמור [מזרחי, רבנו בחיי, גור אריה].