רגע הלידה מביא עמו תופעה פיזית נדירה ודרמטית, היוצרת בלבול באשר לזהותו של הבכור האמיתי. בתוך מהלכה המורכב של לידת התאומים, מתרחש אירוע חולף המחייב את המיילדת לפעול במהירות כדי לקבוע את מעמדם החוקי והרוחני של התינוקות.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילים וַיִּתֶּן יָד אינן מתארות פעולה מכוונת של העובר שהושיט את ידו, אלא תיאור עובדתי לכך שידו של אחד התינוקות יצאה אל מחוץ לרחם. הוא נראה כמי שעומד לצאת לאוויר העולם אך לא הצליח להשלים את יציאתו, והוא אינו מוזכר בשמו משום שבאותו שלב התינוקות טרם נקראו בשם [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. אירוע זה לווה בפלא פיזי, שבו שתי השליות נפתחו בו-זמנית ויצרו מאבק בתוך הרחם [אבן עזרא, מחוקקי יהודה].
לנוכח המאורע החריג, המיילדת תפסה במהירות את היד לפני שהספיקה לחזור פנימה [רד"ק, ביאור יש"ר]. וַתִּקְשֹׁר עַל יָדוֹ שָׁנִי – היא כרכה סביב ידו חוט צמר הצבוע בצבע אדום המופק מתולעת שני, כדי שישמש כסימן היכר. מעבר לפעולה הטכנית, נקשרו בחוט זה רבדים עמוקים יותר: הצבע האדום רמז לבגדי הכהונה העתידיים שכללו תולעת שני [שפתי כהן]. בנוסף, המיילדת פעלה מתוך רוח הקודש מבלי שהייתה מודעת לכך; היא קשרה חוט "שָׁנִי" כדי לסמן שהוא הראשון, אך המילה עצמה מצלצלת ורומזת לכך שתינוק זה עתיד בסופו של דבר להיוולד שֵׁנִי [אור החיים].
לאחר קשירת החוט, היד חזרה אל תוך הרחם. קיימת מחלוקת כיצד התרחשה חזרה זו: יש המפרשים שהעובר פשוט השיב את ידו לאחור [רש"י, רד"ק], אולם מנגד יש הטוענים כי עובר אינו מבצע פעולות רצוניות מסוג זה, אלא שכוח הדחיפה של אחיו התאום הוא שדחק אותו ואת ידו חזרה פנימה [מחוקקי יהודה].
מטרת פעולתה של המיילדת מתבטאת במילים לֵאמֹר זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה. עולה השאלה מדוע הייתה חשיבות כה גדולה לזיהוי הבכור, שהרי לא היה מדובר בנישואין רגילים המזכים את הבן בירושה כפולה מנחלת האב. הפרשנים מסבירים כי קדושת הבכור תלויה ב"פטר רחם" (פתיחת הרחם הראשונה). לזיהוי זה היו השלכות מעשיות כבדות משקל: זכות נטילת פי שניים מנחלת האם, ובעיקר קביעת מעמדו הרוחני של הבכור לעבודת הקורבנות לפני שנבחרו הלוויים, וכן החיוב העתידי במצוות פדיון הבן [פני דוד, פענח רזא]. מתוך קביעתה ההחלטית של המיילדת, ההלכה לומדת עקרון משפטי ולפיו מיילדת נאמנת להעיד ולקבוע מי מבין התאומים הוא הבכור. כמו כן, עצם יציאת האיבר וחזרתו מהווה מקור לדינים מורכבים הנוגעים לטומאת לידה, החלים עוד בטרם יצא התינוק כולו לאוויר העולם [תורה תמימה, צפנת פענח].