רגע הלידה של תמר טומן בחובו הפתעה שמשנה את פני המשפחה וקובעת את עתיד ההנהגה של עם ישראל. רק עם תחילת צירי הלידה, סמוך מאוד ליציאת הוולדות, התברר פתאום כי ישנם שני עוברים [ביאור שטיינזלץ, ביאור יש"ר].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המיילדת הבחינה בכך שמדובר בתאומים עוד בטרם יצאו לאוויר העולם, ולכן הספיקה להיערך מראש ולהכין את חוט השני כדי לסמן את הבכור [ספורנו, חזקוני, בכור שור, העמק דבר]. עם זאת, תמר עצמה לא הרגישה במהלך חודשי ההיריון שהיא נושאת שניים, בשונה מרבקה אמנו שהרגישה את התרוצצות הבנים בקרבה [רד"ק]. הבדל נוסף בין תמר לרבקה נלמד מהמילים בְּעֵת לִדְתָּהּ. אצל רבקה נאמר "וימלאו ימיה", לשון המעידה על היריון מלא, ואילו אצל תמר הניסוח מרמז על לידה מוקדמת, לפני תום חודשי ההיריון השלמים [רש"י, ברכת אשר].
הפרשנים מוצאים משמעות עמוקה בכתיב של המילה תְאוֹמִים. בפסוק זה המילה נכתבת בכתיב מלא, עם האותיות אל"ף ווי"ו, בניגוד ללידת תאומי רבקה (יעקב ועשו) שם המילה נכתבה בכתיב חסר ("תומם"). ההסבר לכך הוא שאצל רבקה אחד הבנים היה רשע, ואילו אצל תמר שני הבנים שנולדו היו צדיקים ושלמים במעשיהם [רש"י, רד"ק, גור אריה].
מעבר ללידה הפיזית, התאומים מהווים מעין המשך רוחני והשלמה לער ואונן, בניו המתים של יהודה [צרור המור, מלבי"ם, נחל קדומים]. המאבק ביניהם על הבכורה משקף את ייעודם ההיסטורי. זרח, המקביל לאונן, ניסה לצאת ולהאיר ראשון ולכן הוציא את ידו. אולם פרץ, המקביל לער שהיה הבכור המקורי, התחזק, פרץ קדימה ויצא ראשון [צרור המור, צאינה וראינה]. פריצה זו אינה מקרית, שכן מזרעו של פרץ עתידה לצאת מלכות בית דוד. זרח, לעומתו, מייצג את שושלת הנביאים, ומכיוון שמעלת המלכות קודמת לנבואה, פרץ הוא שזכה בבכורה [רד"ק, מלבי"ם]. גישה סמלית נוספת רואה בשני התאומים רמז לשני כתרי ההנהגה המרכזיים של העם: המלוכה והכהונה [שפתי כהן].