הפסוק חותם את תיאור הולדת שלושת בניו של יהודה מאשתו בת שוע, ומעלה שאלות לגבי זהות נותן השם, משמעות השם והצורך בציון מיקומו של יהודה בעת הלידה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מתמקדת בסיבה לכך שהאם היא שקראה לבן השלישי בשמו (וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ). הפרשנים מסבירים כי המנהג המקובל באותה תקופה היה שהאב קורא בשם הבן הראשון, והאם בשם הבן השני, וחוזר חלילה. לכן, בבן הראשון (ער) נאמר שיהודה קרא את שמו, ובשני (אונן) נאמר שהיא קראה את שמו. לפי סדר זה, יהודה היה אמור לקרוא בשם הבן השלישי. הכתוב מסביר שהדבר לא קרה משום שוְהָיָה בִכְזִיב בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ, כלומר יהודה שהה באותו זמן במקום אחר, ולכן האם נאלצה להעניק את השם בעצמה [רמב"ן, רלב"ג, דעת זקנים, חזקוני, ביאור שטיינזלץ, הטור הארוך, בכור שור, ביאור יש"ר].
לצד ההבנה שכְזִיב הוא פשוט שמו של מקום גיאוגרפי, המזוהה לרוב עם העיר אכזיב [אבן עזרא, רשב"ם, נתינה לגר, מחוקקי יהודה], פרשנים רבים מוצאים קשר סמנטי והדוק בין שם המקום לשם הילד שֵׁלָה. שני השמות מבטאים רעיון של הפסקה, אכזבה או טעות.
על פי המדרש, המילה בִכְזִיב נגזרת מלשון אכזב והפסקה (כמו המונח מים אשר לא יכזבו), וכן השם שֵׁלָה קשור למילה הארמית שילהי שמשמעותה סוף. הדבר בא ללמד שלאחר לידה זו, האישה פסקה מלדת [רש"י, רא"ש, יריעות שלמה, חזקוני, דעת זקנים]. עלתה השאלה כיצד ניתן היה לקרוא למקום על שם הפסקת הלידה, הרי הדבר מתברר רק שנים מאוחר יותר [רמב"ן]. על כך משיבים הפרשנים כי כבר בשעת הלידה קרה דבר חריג, והמיילדת הבחינה בבעיה פיזית שמנעה המשך הריונות [העמק דבר]. לחלופין, מיד לאחר הלידה הופיעו באם סימני עקרות מובהקים, וזה היה מאורע חדש ומפורסם שעל שמו נקרא המקום [מזרחי, משכיל לדוד]. גישה אחרת מציעה שהשמות לא ניתנו מראש על שם הפסקת הלידה, אלא שהכתוב דורש אותם בדיעבד על פי המציאות שהתרחשה מאוחר יותר [גור אריה].
פירוש נוסף גוזר את השם שֵׁלָה מהמילה אשליה ואכזבה. האם בחרה בשם בעל משמעות שלילית משום שתוחלתה נכזבה כשבעלה לא היה לצידה בשעת הלידה [ספורנו, שד"ל]. יש המפרשים את בחירת השם כביטוי לכך שכל צער הלידה נפל עליה לבדה, ולכן קראה לו שֵׁלָה במשמעות של "שלה" (שייך לה), בניגוד לבנים הקודמים שבהם יהודה היה נוכח והשתתף בצערה [בכור שור].
ברובד עמוק יותר, השמות שֵׁלָה וכְזִיב מורים שניהם על טעות ושגגה. הכתוב רומז כאן מראש לכל השתלשלות האירועים העתידית של יהודה ותמר, שהייתה רצופה בטעויות והטעיות. יהודה אמר לתמר לחכות עד שיגדל שלה, אך לא קיים את הבטחתו, ומתוך כך בא לידי שגגה בעצמו כשלא זיהה אותה בדרך [הכתב והקבלה].
הפרשנים עומדים גם על דקויות נוספות בפסוק. בניגוד ללידות הקודמות, כאן לא נאמר שהאישה הרתה שוב, אלא וַתֹּסֶף עוֹד וַתֵּלֶד. עובדה זו מובילה להשערה שהיא לא הרתה מחדש לקראת לידה זו, אלא התעברה באותו הריון בשני עוברים, ורק לידתם התרחשה בזה אחר זה [הטור הארוך].
באשר לסיבת היעדרותו של יהודה והימצאותו בכְזִיב, יש המסבירים כי באותה עת יהודה היה מנודה על ידי אחיו בשל מכירת יוסף. הוא הלך לכזיב במטרה לפייסם שיתירו את נידויו, ומשום שהיה מנודה לא זכה עד לאותו רגע להעמיד בנים הגונים [פני דוד].