יצא לכם פעם לחשוב איך הורים מחליטים איזה שם לתת לתינוק שנולד? בתקופת התנ"ך היה מנהג מעניין: האבא היה בוחר את השם של הילד הראשון, האימא את השם של הילד השני, וכך הלאה בתורות. לפי הסדר הזה, כשנולד ליהודה ולאשתו הבן השלישי, הגיע התור של יהודה לבחור לו שם.
אבל פתאום אנחנו קוראים שהאימא היא זו שנתנה לו את השם, כמו שכתוב וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ. למה זה קרה? התשובה מסתתרת במילים וְהָיָה בִכְזִיב. יהודה פשוט לא היה בבית כשהתינוק נולד, אלא שהה במקום אחר שנקרא כזיב. בגלל שהוא לא היה שם, האימא נאלצה להעניק לתינוק את השם בעצמה וקראה לו שֵׁלָה. גם לשם שֵׁלָה וגם לשם של המקום כזיב יש משמעות מיוחדת שקשורה לסוף או להפסקה. השמות האלו רומזים לנו שאחרי הלידה הזו, אשתו של יהודה הפסיקה ללדת ולא הביאה לעולם עוד ילדים.