חשבתם פעם מה קורה כשסומכים על האנשים הלא נכונים, וברגע האמת הם פשוט נעלמים ומשאירים אותנו לבד? זה בדיוק מה שקורה לעם ישראל. העם עזב את ה' וניסה למצוא ביטחון במקומות אחרים. המילה וְרִדְּפָה מתארת ריצה נואשת וללא הפסקה של העם אחרי מְאַהֲבֶיהָ, שהם בעצם עמים אחרים ופסלים שהעם קיווה לקבל מהם עזרה, אבל הם רק בורחים ממנו. התוצאה היא שהעם וְלֹא תַשִּׂיג אֹתָם, כלומר הוא לא יצליח להתקרב אליהם ולהפיק מהם שום תועלת.
לאט לאט המצב מחמיר. וּבִקְשָׁתַם, העם יחפש אותם שוב ושוב, אבל הם יתעלמו וייעלמו לגמרי, עד שהוא וְלֹא תִמְצָא אותם בכלל. רק אחרי שהעם נשאר לגמרי לבד, בגלות ובלי שום תקווה, הוא מגיע למסקנה ואומר שיחזור אל אִישִׁי הָרִאשׁוֹן. הבעל הראשון הוא משל לה', והעם מבין שעדיף לו לחזור ולסמוך רק עליו. הסיבה לכך היא כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָתָּה, העם נזכר שפעם, כשהיה תחת ההשגחה וההגנה של ה', היה לו הרבה יותר טוב מהמצב העצוב שלו עכשיו כשכולם נטשו אותו.
למרות החזרה אל ה', מסתתרת כאן נקודה כואבת. העם לא באמת חוזר מתוך חרטה כנה על הטעויות שלו או מתוך אהבה אמיתית. הוא חוזר רק מתוך חוסר ברירה, כי כל השאר עזבו אותו. אם אותם כוחות זרים היו ממשיכים לעזור לו, הוא היה מעדיף להישאר איתם. זו חזרה שנובעת מאילוץ, ולא מתוך נאמנות טהורה.