ההידרדרות הרוחנית של ממלכת ישראל נמשכה בעקביות, כאשר מנהיגיה דבקו בחטאים שהשתרשו באומה לאורך השנים. התיאור וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' אינו מצביע על חטאים שנעשו מתוך חוסר ידיעה, אלא על מרידה מחושבת. מלכים אלו, ובתוכם פקח בן רמליהו שעליו נסובים הדברים, היו פושעים שהכירו היטב את בוראם, אך בחרו במכוון להפנות לו עורף ולמרוד בו [אברבנאל].
בחירה זו הובילה את הממלכה למסלול של שקיעה מתמדת והליכה מרעה אל רעה. בעקבות חטאיו של המלך, הגיעה פורענות קשה על הארץ בדמות פלישת תגלת פלאסר מלך אשור. פלישה זו הביאה עמה את הגלות השנייה של האומה, שבה הוגלו השבטים שישבו בעבר הירדן המזרחי ותושבי אזור נפתלי. האסון הכבד שהמיט המלך על העם בעטיו של עוונו עורר כלפיו שנאה עזה בקרב ההמונים, שנאה שהובילה בסופו של דבר לקשר שקשר נגדו הושע בן אלה ולהריגתו [אברבנאל].