מסע מלחמה אכזרי במיוחד שניהל מנחם מלך ישראל נגד העיר תפסח, מסתיים בטבח חסר רחמים ובפעולות נקמה קשות. תפסח לא הייתה עיר בתוך גבולות ארץ ישראל, אלא עיר בארם שמעבר לנהר [רד"ק, רלב"ג]. מנחם יצא מעירו תרצה, והכה את תפסח ואת כל השטחים והגבולות שמחוץ לעיר והלאה, החל מִתִּרְצָה [רד"ק, מצודת דוד, רלב"ג].
העילה להחרבת העיר מתוארת במילים כִּי לֹא פָתַח. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ששר העיר או תושביה סירבו לפתוח את שערי העיר בפני מנחם. הם דחו את קריאתו לשלום, סירבו להעלות לו מס ולא הסכימו לקבל עליהם את מרותו כמלך. לעומת זאת, גישה שונה לחלוטין מפרשת כי המילים מתייחסות למנחם עצמו. על פי חוקי המלחמה ביהדות, בעת מצור על עיר יש להקיף אותה רק משלושה כיוונים ולהשאיר צד אחד פתוח כדי לאפשר לאנשים לברוח. מנחם הפר את הדין, לא פתח פתח מילוט, ולכן הכה והרג את כל מי שהיה בעיר מבלי להותיר ניצולים [מלבי"ם].
שיא האכזריות של מנחם מתבטא במילים אֵת כָּל הֶהָרוֹתֶיהָ בִּקֵּעַ. רוב המפרשים מסכימים כי מדובר במעשה זוועה שבו מנחם פתח את בטניהן של הנשים ההרות בעיר כדי להוציא את עובריהן. מנחם, שהיה איש צבא, אימץ מנהג מלחמה זר ואכזרי שעומד בניגוד מוחלט לדת ישראל ולחוקי המלחמה, ועשה זאת כדרך של נקמה וביזיון [רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה דקדוקית, המילה נכתבה עם כפילות של ה' הידיעה [רד"ק].
בניגוד לתיאור הקשה של רצח הנשים, ישנו פירוש חלופי הממתן את הפסוק ומסביר כי המילה מתקשרת להרים ולא להריון. לפיכך, הכוונה היא שמנחם בקע והרס את המגדלים החזקים שהיו בנויים על ההרים שבתוך העיר [רלב"ג].