עם מותו של מנחם, עוברת המלוכה לבנו. הגישה המרכזית בפרשנות רואה בהעברת השלטון, המתוארת במילים וַיִּמְלֹךְ פְּקַחְיָה בְנוֹ תַּחְתָּיו, המשכיות ישירה של רשע וחטא. פקחיה ואביו חטאו לה׳ מאוד, וכתוצאה מרשעתם תקופת שלטונו של פקחיה הייתה קצרה ביותר וארכה כשנתיים בלבד. קוצר ימיו של פקחיה על כס המלכות משקף דפוס היסטורי החוזר על עצמו בממלכת ישראל, שבו בניהם של מלכים שהיו חטאים בנפשותם אינם מאריכים ימים בשלטון, ונופלים לאחר שנה או שנתיים.
סופו של פקחיה הגיע כאשר פקח בן רמליהו קשר נגדו קשר והוציא אותו להורג בארמון בשומרון, יחד עם שומריו או שותפיו לקשר, ארגוב והאריה, ובסיוע חמישים איש מבני גלעד. התרחשות זו אינה מקרית, אלא מהווה ביטוי מובהק של משפט וצדק אלוהי הפועל בדרך של מידה כנגד מידה. כשם שמנחם האב תפס את המלוכה על ידי רציחתו של קודמו, שלום בן יבש, כך שילם בנו את המחיר: הוא נרצח ואיבד את המלוכה בעוון הרציחות של אביו ובעוון רשעתו שלו.