מנחם מלך ישראל מבקש לשלם מס כבד למלך אשור, ובוחר להטיל את המעמסה הכלכלית על נתיניו.
המילים וַיֹּצֵא מְנַחֵם אֶת הַכֶּסֶף עַל יִשְׂרָאֵל מלמדות שמנחם לא שילם מאוצרו האישי, אלא הוציא את הכסף מאחרים והטיל מס על העם [מצודת דוד, חומת אנך, ביאור שטיינזלץ]. את עיקר המס הוא הטיל עַל כָּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל, שהם אנשי הצבא או הקצינים [ביאור שטיינזלץ]. יש המבארים כי כל אחד מאותם גיבורים נדרש לשלם סכום קבוע, ואת שאר המס שנותר לשלם חילקו על שארית העם [חומת אנך].
הסכום שנגבה, חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים כֶּסֶף לְאִישׁ אֶחָד, נחשב לסכום משמעותי, שכן הוא מוערך כהכנסה בסיסית לקיומו של אדם למשך שנה שלמה [ביאור שטיינזלץ].
בעקבות תשלום המס, מלך אשור שב לארצו וְלֹא עָמַד שָׁם בָּאָרֶץ, כלומר לא התעכב כלל בארץ ישראל [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לעזיבה המיידית הזו היו שתי משמעויות: מצד אחד, מלך אשור לקח את הכסף ומיד שב לארצו, כך שהוא לא נשאר בארץ כדי להגן על ישראל מפני אויבים אחרים. מצד שני, כפי שעולה מתרגום יונתן, עצם העובדה שלא התעכב בארץ פירושה שהוא עזב מבלי להזיק ולזרוע בה הרס [רד"ק].