רגע שבו פסגת השלטון פוגשת את המגבלות האנושיות ואת הגבולות שהציב ה'. מלך יהודה לוקה בטומאה חמורה, נאלץ לעזוב את כיסאו ולחיות בבידוד, בעוד סמכויות ההנהגה עוברות לבנו.
הפרשנים מסכימים כי הסיבה לכך שוַיְנַגַּע ה' אֶת־הַמֶּלֶךְ מפורשת בספר דברי הימים: עוזיהו נכנס להיכל כדי להקטיר קטורת על המזבח, תוך עימות וזעם כלפי הכהנים שמחו בידו. עם זאת, יש המסבירים כי הכתוב כאן מעלים את חטאו משום שכוונתו הפנימית הייתה לשם שמים [חומת אנך]. ברובד העמוק יותר, עונש זה רומז למחלוקת קורח, שכן הצרעת שדבקה בידו של משה נועדה לאותת כי כל החולק על הכהונה עתיד ללקות בנגע זה [רד"ק]. למרות היותו מְצֹרָע, התנ"ך ממשיך לכנותו מלך. הסיבה לכך היא שמצורע נחשב כמת, וכשם שניתן להשתמש בתואר מלוכה כלפי מלך שמת, כך הוא משמש גם כאן [חומת אנך].
בעקבות טומאתו החמורה, שאסרה עליו לשהות בתוך העיר, עבר עוזיהו להתגורר בבֵּית הַחָפְשִׁית. זהו מבנה מיוחד שיועד למגוריו בבידוד, מחוץ למחנה, ועל פי התרגום הוא מוקם מחוץ לירושלים [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ, רד"ק]. הפרשנים מציגים שתי גישות מרכזיות למשמעות השם "החפשית": הגישה הראשונה מסבירה כי המלוכה נחשבת לעבדות בשל העמל הרב והדאגה לצרכי העם. משעה שנצטרע ובודד מאנשים, הפך עוזיהו ל"חופשי" מעול ההנהגה, מהעסקים ומהמלאכות [מצודת דוד, רלב"ג, רד"ק, חומת אנך]. הגישה השנייה קושרת את המקום למוות, ומפרשת שעוזיהו בנה לו בית בסמוך לבית הקברות, על דרך הביטוי "במתים חופשי" [רש"י, רד"ק, חומת אנך].
מכיוון שעוזיהו לא יכול היה למשול בפועל ממקום בידודו, אף שלא הוסר רשמית מכיסאו, מונה יוֹתָם בֶּן־הַמֶּלֶךְ עַל־הַבַּיִת להיות אחראי על ארמון המלוכה ושֹׁפֵט אֶת־עַם הָאָרֶץ תחת אביו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. באשר למשך כהונתו של יותם, קיימת מחלוקת: בעוד שפשט הכתוב מורה כי יותם שפט את העם לאורך כל שנות מחלת אביו, מסורת חז"ל מצביעה על כך שיותם רק נולד בשנה שבה נצטרע עוזיהו. לפי דעה זו, השרים והזקנים הם שניהלו את המדינה עד שיותם גדל ועמד על דעתו [רד"ק].