חילופי השלטון בין ממלכות יהודה וישראל משקפים לא פעם מערכות זמנים מורכבות, וסיומה של שושלת ארוכה מתרחש לעיתים כהרף עין. ציון הזמן בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה לַעֲזַרְיָהוּ מציב בפני הפרשנים אתגר כרונולוגי ומתמטי משמעותי בהקבלת שנות מלכותם של מלכי יהודה וישראל, שכן מניין השנים אינו חופף באופן פשוט את שנות שלטונו של ירבעם, אביו של זכריה.
כדי ליישב פער זה, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהיו תקופות של חפיפה שבהן מלך בן בחיי אביו. עם זאת, קיימת מחלוקת היכן בדיוק התרחשה חפיפה זו. דעה אחת גורסת כי הפתרון נעוץ בממלכת ישראל, ולפיה ירבעם מלך שלוש שנים עוד בחיי אביו, ולכן ארבעים ואחת שנות מלכותו הסתיימו בדיוק בשנה השלושים ושמונה לעזריה [רש"י ומצודת דוד]. מנגד, יש המעבירים את מוקד החפיפה לממלכת יהודה, ומסבירים כי עזריה עצמו מלך אחת עשרה שנים במקביל לאביו בשל מרד שפרץ בירושלים [רלב"ג]. גישה שלישית מציעה כי זכריה הוא זה שמלך בחיי אביו ירבעם מספר שנים בטרם החל את שלטונו העצמאי [רד"ק]. מעבר לחישובי השנים, ייתכן ששנותיו של עזריה נמנו בין אם היו אלה שנות שלטון בפועל, ובין אם היו אלה שנים שבהן נשא בתואר הרשמי בלבד עקב מחלת הצרעת שבה לקה [ביאור שטיינזלץ].
תקופת שלטונו הקצרה של המלך החדש, שבה מָלַךְ זְכַרְיָהוּ... שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בלבד, אינה מקרית. תקופה קצרה זו, שהסתיימה בהירצחו של זכריה לעיני העם בשל מעשיו הרעים, מסמלת את סוף דרכה של שושלת בית יהוא. זכריה הוא המלך הרביעי והאחרון מזרע יהוא על כסא ישראל (לאחר יהואחז, יואש וירבעם). בכך באה לידי ביטוי הבטחתו המדויקת של ה' ליהוא, שארבעה דורות מזרעו ישלטו בממלכה, עובדה הממחישה כיצד ייעודיו של ה' והבטחותיו מתקיימים במלואם [אברבנאל].