נבואתו של אלישע מציגה מסר כפול ופרדוקסלי, המשלב הבטחת חיים וגזר דין מוות באותו משפט. המתח בפסוק מתחיל כבר באופן שבו נכתבו הדברים. המילה נכתבת לא (באל"ף), כדי לרמז על האמת המרה שבן הדד המלך לא יחיה, אך נקראת לו (בוי"ו), משום שאלישע מצווה על חזאל לומר למלך דברים חיוביים [רד"ק, אברבנאל, חומת אנך, מנחת שי].
השאלה המרכזית העולה מן הפסוק היא מדוע ציווה הנביא על חזאל לומר למלך שיחיה, אם מיד לאחר מכן הוא מצהיר כי ה' הראה לו שהמלך ימות.
גישה אחת מפרשת כי ההוראה לֵךְ אֱמָר־לוֹ חָיֹה תִחְיֶה נועדה לנחם את המלך החולה ולהפיס את דעתו בעזרת דברי הרגעה, אף שאינם משקפים את המציאות [מצודת דוד, אברבנאל, חומת אנך]. מעבר לכך, הסתרת גזר הדין נועדה למנוע מצב שבו המלך ימות מתוך פחד וחרדה מעצם שמיעת הנבואה הקשה, דבר שהיה מטיל ספק באמיתות ההתגלות הנבואית [רלב"ג].
לעומת זאת, יש המציעים כי אין כאן סתירה כלל, אלא אבחנה בין סיבת המחלה לסיבת המוות. לפי פירוש זה, המילים חָיֹה תִחְיֶה הן אמת לאמיתה ביחס למצבו הרפואי של המלך, שכן הוא אכן עתיד להחלים מחוליו. אולם, ההמשך וְהִרְאַנִי ה' כִּי־מוֹת יָמוּת הוא סוד שאלישע חולק עם חזאל בלבד, ולפיו המלך ימות מסיבה חיצונית. מדברים אלו הבין חזאל את הרמז המובלע, כי הוא עצמו עתיד לרצוח את המלך [מלבי"ם, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
זווית פירוש נוספת מציעה כי ההבטחה חָיֹה תִחְיֶה כלל לא כוונה לבן הדד, אלא נאמרה כלפי חזאל עצמו. אלישע רומז לחזאל שהוא זה שיחיה ויזכה לרשת את המלוכה תחת בן הדד, אף שבאותו רגע חזאל עדיין לא הבין את מלוא משמעות הדברים [רש"י, חומת אנך].