תקופה ארוכה של שליטה יהודאית מוחלטת מגיעה לקיצה הדרמטי בימי שלטונו של יהורם, עם פרוץ מרד שמשנה את מאזן הכוחות האזורי. המילה פָּשַׁע משמעותה מרד. הפרשנים מסכימים כי עד לאותה עת, אדום הייתה כפופה לממלכת יהודה ולא נהנתה מעצמאות שלטונית. במקום מלך עצמאי, מלכי יהודה נהגו למנות עליהם נציב שפעל כעושה דברם וניהל את העניינים. הסיבה להתקוממות האדומית ולהצלחתה דווקא בעיתוי זה נעוצה בעוונותיו של יהורם [רד"ק].
במסגרת המרד, האדומים סילקו את הנציב היהודאי והכריזו על עצמאות מלאה כאשר וַיַּמְלִכוּ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ. מהלך זה מהווה נקודת מפנה היסטורית, שכן מאז ימי דוד המלך לא היה לאדומים מלך עצמאי. אמנם, מוקדם יותר במקרא מוזכר "מלך אדום" שהצטרף ליהושפט ויהורם למלחמה נגד מואב, אך אין מדובר במלך של ממש, אלא באותו נציב מטעם יהודה שרק כונה בתואר "מלך" [רש"י].
התחדשות המלוכה האדומית סוגרת מעגל היסטורי מוקפד. בספר בראשית נמנו שמונה מלכים שמלכו באדום לפני שהייתה מלוכה כלשהי בישראל. כנגדם, חלפו בדיוק שמונה מלכים בישראל (איש בושת, דוד, שלמה, רחבעם, אביה, אסא, יהושפט ויהורם) שבתקופתם נשללה המלוכה מאדום. רק כעת, בסיום תקופת שלטונו של המלך השמיני, חזרה העצמאות לאדום והם המליכו עליהם מלך חדש [רש"י].