באותו רגע גורלי צפה אלישע הנביא את האירועים הקשים שעתידים לפקוד את עמו בעקבות מותו הצפוי של בן הדד והמלכתו של חזאל תחתיו. לנוכח החזון הקשה, הוא ניסה להסתיר את סערת רגשותיו מפני בן שיחו.
הפרשנים מציגים גישות שונות לגבי האופן שבו ניסה הנביא להסתיר את צערו, כפי שמשתמע מהמילים וַיַּעֲמֵד אֶת־פָּנָיו. יש המפרשים כי הוא קפא על מקומו, כבש את יגונו והעמיד פנים חתומות כדי לעצור את עצמו מלבטא את המצוקה ולפרוץ בבכי בפני חזאל [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, פרשנים אחרים מסבירים כי הוא הפנה את פניו הצידה כדי שחזאל לא יראה את דמעותיו [מצודת דוד, אברבנאל, מלבי"ם], ויש המוסיפים כי הוא אף כיסה את פניו בידיו [רד"ק, רלב"ג].
במצב זה המשיך הנביא להתאפק וַיָּשֶׂם עַד־בֹּשׁ. הפרשנים מסכימים כי המילה בֹּשׁ אינה מבטאת בהכרח בושה, אלא איחור והמתנה ממושכת, בדומה למילה "בושש". הנביא החזיק את עצמו במאמץ אדיר והתעכב זמן רב, עד כדי כך שהשתיקה הממושכת הייתה עשויה לגרום למבוכה ואי נעימות לחזאל [ביאור שטיינזלץ].
לבסוף, כאשר כלו כוחותיו והוא לא יכול היה עוד להסתיר את יגונו ולהתאפק, וַיֵּבְךְּ אִישׁ הָאֱלֹהִים. הוא הרים את קולו בבכי, ומכיוון שכבר לא ניתן היה להסתיר את הדמעות, הוא החזיר את פניו אל חזאל [מצודת דוד].