מלכים ב, פרק ח׳, פסוק י״א

עמדתם פעם מול מישהו והרגשתם שהדמעות עומדות לפרוץ, אבל ממש ניסיתם להסתיר אותן? זה בדיוק מה שקרה לאלישע הנביא. באותו רגע הוא ראה בנבואה שחזאל עומד להיות מלך, ושהוא יביא תקופה קשה לעם ישראל. המחשבה הזו גרמה לאלישע צער עמוק, אבל הוא לא רצה שחזאל יראה אותו בוכה. לכן, וַיַּעֲמֵד אֶת־פָּנָיו - הוא קפא במקום וניסה לעשות פרצוף רגיל לגמרי, כדי לעצור את עצמו ולא להראות כמה הוא עצוב. אלישע התאמץ כל כך חזק להחזיק את עצמו, עד שהייתה שם שתיקה ארוכה. הפסוק מסביר שהוא המתין עַד־בֹּשׁ. המילה בֹּשׁ לא מדברת על בושה, אלא על כך שהוא התעכב ושתק זמן רב כל כך, עד שהשתיקה הזו כבר הפכה ללא נעימה. אבל בסוף, לא נשאר לאלישע כוח להתאפק. וַיֵּבְךְּ אִישׁ הָאֱלֹהִים - הנביא פשוט הרים את קולו והתחיל לבכות. ברגע שהדמעות כבר ירדו והוא לא יכול היה להסתיר אותן יותר, הוא הפסיק להתאמץ והחזיר את מבטו אל חזאל.