קשר מיוחד נרקם בין הנביא אלישע לאישה השונמית, וכעת הוא מתגלה כמציל חיים המזהיר אותה מפני אסון מתקרב. מבחינה כרונולוגית, שיחה זו התקיימה בעבר, עוד בטרם החלו שנות הרעב [רש"י, מלבי"ם], והכתוב משלב את הסיפור כאן כדי להכין את הרקע לאירועים עתידיים שימחישו את גדולתו וניסיו של הנביא, כאשר האישה תשוב מגלותה ותעמוד לפני המלך בדיוק ברגע הנכון [אברבנאל].
הפרשנים קושרים בין נס תחיית הבן לבין פרוץ הרעב. גישה אחת מסבירה כי אלישע עצמו היה הסיבה לרעב, בדומה לאליהו רבו שעצר את הגשמים, ובכך התקיימה הנבואה שאלישע ימית את הניצולים מחרב יהוא [אברבנאל]. גישה מדרשית מוסיפה כי ברגע שאלישע השתמש ב"מפתח התחייה" כדי להחיות את בן האישה, נמנע ממנו להחזיק במקביל גם ב"מפתח הפרנסה", וכך נגזר הרעב [מלבי"ם]. היסטורית, יש המזהים רעב זה עם הרעב הקשה המוזכר בימי יואל בן פתואל [רש"י]. אלו היו שֶׁבַע שָׁנִים של רעב כבד מנשוא, שהלך והחמיר משנה לשנה; תחילה אכלו את תבואת הבתים והשדות, לאחר מכן עברו לבשר בהמות ושקצים, ולבסוף הגיעו למצב הקיצוני של אכילת בשר אדם [רד"ק].
הנביא מורה לאישה: קוּמִי וּלְכִי אַתְּ וּבֵיתֵךְ, כלומר קחי את משפחתך [ביאור שטיינזלץ]. המילה הכתובה בפסוק היא "אתי", אך היא נקראת כ"את", והאות יו"ד בה נחשבת לתוספת כתיב בלבד [מנחת שי, רד"ק]. הוא מוסיף ומייעץ לה וְג֖וּרִי בַּאֲשֶׁ֣ר תָּג֑וּרִי, שמשמעותו שעליה לצאת ולגור כתושבת ארעי בכל מקום שתרצה [מצודת דוד, אברבנאל] או פשוט לעבור להתגורר במקום אחר [ביאור שטיינזלץ]. מתוך הוראה זו לומדים כי מותר לאדם לצאת מארץ ישראל כאשר שורר בה רעב כה כבד [חומת אנך].
הסיבה לבריחה הדחופה היא כִּֽי־קָרָ֤א ה' לָרָעָ֔ב, כלומר הגזרה האלוהית כבר יצאה לדרך [מלבי"ם], וְגַם־בָּ֥א, הרעב כבר התחיל להכות בארץ ועתיד להימשך שבע שנים רצופות [מצודת דוד, מלבי"ם, אברבנאל], או שהוא ממשמש ובא [ביאור שטיינזלץ].