יצא לכם פעם לראות אימא שמוכנה לעשות הכול, אבל ממש הכול, כדי לשמור על הילדים שלה? הסיפור שלנו מתאר מסירות אהבה מדהימה של אישה אמיצה בשם רצפה בת איה. הבנים שלה מתו, ובמקום לקבור אותם מיד, הם הושארו בחוץ על ההר. רצפה לא עזבה אותם לרגע. היא לקחה יריעת בד עבה מאוד שנקראת הַשַּׂק, ופרשה אותה כמו אוהל כדי להסתתר תחתיה. הפעולה הזאת נקראת בפסוק וַתַּטֵּהוּ. היא הקימה את האוהל שלה ליד הַצּוּר, שזה הסלע שעליו הונחו הבנים. היא ישבה שם בחוץ, חשופה לשמש ולרוח, ושמרה בגופה שאף חיה או עוף דורס לא יתקרבו וירצו לָנוּחַ, כלומר לעצור ולהתעכב לידם.
אולי תשאלו את עצמכם, למה בכלל השאירו אותם בחוץ כל כך הרבה זמן? הרי בתורה כתוב שחובה לקבור את המת מיד. התשובה היא שזה נעשה כדי לקדש את שם ה'. כשאנשים ממדינות אחרות עברו שם ושאלו למה בני המלך נענשו, ענו להם שזה בגלל שפגעו באנשים חלשים וגרים. כששמעו את זה, כולם ראו שעם ישראל מגן על החלשים והתפעלו מכך מאוד. רצפה עצמה לא כעסה על מה שקרה, אלא קיבלה את הדין באמונה שלמה. בזכות הצדיקות שלה, קרה פלא והבנים נשארו שלמים ולא נפגעו בכלל במשך כל אותם חודשים ארוכים.
היא ישבה שם מתחילת עונת הקציר ועד הסתיו, עד שפתאום נִתַּךְ, כלומר נשפך, גשם מן השמיים. הגשם הזה היה סימן משמח מה', שהראה שהגיע הזמן להביא אותם לקבורה מכובדת, ושהבצורת הארוכה שהייתה בארץ סוף סוף נגמרה. המעשה המדהים של רצפה, ששמרה באהבה ענקית יומם ולילה, לא נשאר רק אצלה. הוא ריגש כל כך את דוד המלך, עד שהוא החליט ללמוד ממנה ולעשות חסד בעצמו, והלך לקבור בכבוד גם את שאול ויהונתן.