שמואל ב, פרק כ״ב, פסוק כ״ג

דוד מצהיר כי מצוות ה' המובנות לשכל האנושי, מִשְׁפָּטָ֖יו, עומדות תמיד לְנֶגְדִּ֑י כדי להנחות את התנהגותו, וכך גם וְחֻקֹּתָ֖יו, שהן הגזירות האלוהיות שטעמן נסתר. הוא מתחייב כי לֹא־אָס֥וּר מִמֶּֽנָּה, כלומר לא יסיר את עצמו אפילו ממצווה אחת או ממידת היושר, מתוך הבנה שהאדם הוא העלול לסטות מן החוקים הקבועים ולא להפך. נאמנות זו נשמרה בשלמותה למרות שמעמדו כמלך אִפשר לו לעקוף דינים, ונבחנה במיוחד כשנרדף על ידי שאול. אף שעל פי שורת הדין וההיגיון היה רשאי להרוג את רודפו מתוך הגנה עצמית, דוד קיבל את ייסוריו כגזירה אלוהית שנועדה לתקן את נפשו, ולכן נמנע מנקמה ושמר על עצמו נקי מחטא.