האסון הכבד שפקד את המשפחה מוביל לאבל ממושך ולניסיונות נחמה מצד הסביבה הקרובה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאירוע התרחש בעודו של אפרים בן יוסף בחיים, והוא זה שביכה את בניו שנהרגו [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, קיימת מסורת שלפיה ההרג אירע בשלב מאוחר יותר בגלות מצרים, ולכן השם אֶפְרַיִם אינו מתייחס לאפרים ההיסטורי אלא למנהיג השבט באותו דור, שכן נהגו לקרוא לראש השבט על שם השבט כולו [חומת אנך].
הציון כי הוא התאבל יָמִים רַבִּים מלמד שעל אף שניסו לנחמו, הוא לא קיבל את התנחומים והמשיך באבלו תקופה ארוכה [מצודת דוד].
זיהוי האנשים שבאו לנחם מעורר קושי, שכן לאפרים היה רק אח ביולוגי אחד, מנשה. משום כך, הפרשנים מציעים כמה דרכים להבנת המילה אֶחָיו:
ההסבר המקובל הוא שהכוונה היא למעגל הרחב של קרובי משפחתו, אוהביו ומיודעיו [רד"ק, מצודת דוד]. יש המפרשים שהכוונה היא למנשה יחד עם שאר בני יעקב, או לחלופין לבנים נוספים שנולדו ליוסף [רלב"ג].
גישה שונה לחלוטין מפרידה בין חלקי הפסוק וגורסת כי בעוד שאפרים אכן התאבל, המילה אֶחָיו אינה מתייחסת לאחיו של אפרים, אלא לאחיו של בנו, שותלח. לפי פירוש זה, שותלח הוא הדמות שעליה נסוב המשך הסיפור, שכן הוא זה ששכל את כל צאצאיו [מלבי"ם].