הפסוק מציג רשימת יוחסין קטועה וקצרה במיוחד של שבט נפתלי, הכוללת את בניו בלבד ללא פירוט של דורות ההמשך [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הסיבה לקיצור זה נובעת מאופן עריכת ספר דברי הימים. עזרא הסופר, שחיבר את הספר, הסתמך אך ורק על מגילות היוחסין שמצא. הוא העלה על הכתב את מה שהיה לפניו, ולא השלים מידע חסר [רש"י, מלבי"ם]. מאחר שספרי דברי הימים של עשרת השבטים גלו עמהם לאשור ולמדי, לא נותרו בידי עזרא רשומות מפורטות שלהם, בניגוד לרשומות של שבט יהודה שאותן הצליח למצוא בבבל [רש"י].
על פי מסורת הדיוק של הטקסט, השם יַחֲצִיאֵל נהגה כאשר האות חי"ת מנוקדת בחטף פתח והאות צד"י בחיריק [מנחת שי].
בסופו של הפסוק מופיע הצירוף בְּנֵי בִלְהָה, המציין כי מדובר בצאצאיה של בלהה, אשת יעקב [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], בדומה לניסוח המופיע בתורה [רד"ק]. האזכור המפורש של שמה נועד לשבח אותה על כך שנישאה ליעקב מתוך רצון ונתינה, בניגוד לזלפה [רד"ק].
עם זאת, קיימת גישה פרשנית המרחיבה את משמעות הצירוף בְּנֵי בִלְהָה כך שיכלול גם את שבט דן, בנה השני של בלהה, שגם רשימת היוחסין שלו חסרה. לפי פירוש זה, "חושים" שהוזכר בפסוק הקודם ("חושים בני אחר") הוא למעשה בנו של דן. דן מכונה שם "אחר" משום ששבטו היה מאסף את המחנות והולך תמיד מאחור. לאור זאת, סיום הפסוק בא לומר שגם חושים וגם בני נפתלי הם כולם יחד בְּנֵי בִלְהָה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].