נחלתם של שבטי בני יוסף התפרסה על פני שטחים נרחבים בארץ ישראל, החל מאזור ההר המרכזי ועד לעמקי הצפון ומישור החוף.
הביטוי וְעַל יְדֵי מוסכם על ידי המפרשים במשמעות של סמיכות וקרבה גיאוגרפית, בדומה לביטוי "איש על ידו" [רש"י, רד"ק]. עם זאת, ישנה הבחנה בשאלה מי סמוך למי: גישה אחת מסבירה כי ערי שבט אפרים שכנו ממש בסמוך לנחלת בְנֵי מְנַשֶּׁה [רד"ק, מלבי"ם]. מנגד, יש המבארים כי בני מנשה – אותם אלו שעברו את הירדן יחד עם שאר העם ולא נשארו בעבר הירדן המזרחי – הם אלו ששכנו בסמוך לבני אפרים [ביאור שטיינזלץ].
הערים המוזכרות בפסוק, בֵּית שְׁאָן, תַּעְנַךְ, מְגִדּוֹ ודּוֹר, יחד עם בְּנֹתֶיהָ (העיירות הסמוכות אליהן), השתייכו לנחלת שבט מנשה, כפי שמתואר בספר יהושע [מצודת דוד, רד"ק]. מבחינה גיאוגרפית, התנחלות זו הגיעה עד מגדו שבצפון הארץ, ועד העיר דור השוכנת לחוף הים במערב [ביאור שטיינזלץ].
בסיום נאמר כי בְּאֵלֶּה יָשְׁבוּ בְּנֵי יוֹסֵף. הכוונה היא לחלוקה הכוללת של האזור: בני אפרים ישבו בעריהם (כדוגמת בית אל שהוזכרה בפסוקים הקודמים), ובני מנשה ישבו בעריהם כגון בית שאן וסביבותיה [מצודת דוד]. יחד, שני שבטים אלו, בני יוסף, התנחלו והתבססו באזור השומרון שבמרכז הארץ [ביאור שטיינזלץ].