נחלתם של בני אפרים וגבולות מושבם נפרסים על פני חבלי ארץ מוגדרים היטב [ביאור שטיינזלץ]. הכפילות בביטוי וַאֲחֻזָּתָם וּמֹשְׁבוֹתָם אינה אלא שימוש בשמות נרדפים המבטאים עניין אחד, בדומה לביטויים כפולים אחרים במקרא [מצודת דוד].
הערים המוזכרות מתוות את גבולות הנחלה לארבע רוחות השמים: בֵּית אֵל מהווה את הגבול הדרומי, נַעֲרָן (המוכרת גם כ"נערתה") ממוקמת במזרח, גֶּזֶר תוחמת את הנחלה ממערב, ואילו שְׁכֶם נמצאת בגבול הצפוני [מלבי"ם]. הציון וְלַמִּזְרָח נַעֲרָן וְלַמַּעֲרָב מדגיש את פריסת היישובים מעברה המזרחי של נערן ועד לגזר שבמערב [מצודת דוד].
מבחינת מסורת הכתוב, המילה וּבְנֹתֶיהָ החוזרת לאורך הכתוב מופיעה תמיד בכתיב חסר, ללא האות וי"ו לאחר האות נו"ן. באשר לסיום במילים עַד עַיָּה, יש לשים לב לטעות נפוצה בספרים מודפסים רבים שבהם נכתב בטעות "עזה". מתוך בחינה של כתבי יד מדויקים, דפוסים ישנים וספרי המסורה, ברור לחלוטין כי המילה הנכונה היא עיה באות יו"ד. אמנם קיימת מחלוקת בין מסורות המזרח והמערב אם "עד עיה" נכתב כשתי מילים נפרדות או כמילה אחת מחוברת, אך הכול מסכימים על קיומה של האות יו"ד ולא זין [מנחת שי].