הכתוב חוזר לפרוס את המפה המשפחתית של שבטי ישראל ומפרט את ייחוסם כפי שנמנו בימי דוד המלך. שושלתו של שבט יששכר מוצגת מיד לאחר הפירוט הארוך של שבט לוי, וסמיכות זו נושאת משמעות רעיונית. שני השבטים הללו הוקדשו ללימוד תורה ולהוראת הלכה ומשפט לעם ישראל, ולכן מוקמו זה לצד זה [חומת אנך]. מבחינה מבנית, לאחר שהוצגו השבטים יהודה, שמעון ושבטי עבר הירדן, הוצב שבט לוי במרכז, וכעת חוזרים לפרט את שאר השבטים החל מיששכר [מלבי"ם].
למרות החזרה לפירוט השבטים, ניכר כי חלק מהם, כדוגמת דן, זבולון ונפתלי, חסרים מן הרשימה או מוזכרים באופן חלקי בלבד. היעדרות זו נובעת מכך שספרי היוחסין של אותם שבטים אבדו בעקבות הגלות [מלבי"ם]. מנגד, ייתכן כי הכתוב בחר לדלג עליהם משום שהסתמך על כך שהם יוזכרו בהמשך הספר בתיאור המלכת דוד בחברון, או שהם נכללו ברישום הכללי של בני ישראל המופיע בפרקים הבאים [רד"ק].
המילה הפותחת את הפסוק, וְלִבְנֵי, משמשת כמילת יחס המכוונת אל הנושא, ומשמעותה היא "ולעניין ייחוסם של בני יששכר" [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם]. ברשימת בניו של יששכר מופיע השם ישיב, אשר על פי מסורת הקריאה נכתב עם האות יו"ד אך נהגה כ־יָשׁוּב [מנחת שי]. מעבר להבדל בקריאה, קיים שינוי מהותי בשם זה ביחס למקורות אחרים. בספר בראשית נקרא אותו הבן בשם "יוב", אך כאן שמו שונה ל"ישוב" מלשון ישיבה. הסיבה לכך היא ששבט יששכר התיישב והקדיש את עצמו ללימוד תורה, ובזכות כך זכה הבן להיקרא בשם המבטא את ההתמדה והישיבה באוהלה של תורה [רש"י, חומת אנך].