מלכים א, פרק ט׳, פסוק כ״ה

תארו לעצמכם שבניתם ארמון מפואר וגדול, אבל עכשיו צריך לדאוג שיהיו בו חיים, אנשים ופעילות, אחרת הוא סתם יישאר ריק. זה בדיוק מה שהרגיש שלמה המלך אחרי שסיים לבנות את בית המקדש. הוא הבין שלא מספיק רק להקים את המבנה, אלא צריך להפעיל אותו. המילים וְהֶעֱלָה שְׁלֹמֹה מראות לנו עד כמה המלך היה נדיב. הוא לא ביקש מהעם לשלם, אלא לקח כסף מהקופה הפרטית שלו כדי לקנות את הקורבנות עבור כל עם ישראל. את זה הוא עשה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה, כלומר בשלושת הרגלים: חג הפסח, חג השבועות וחג הסוכות. שלמה הביא עֹלוֹת וּשְׁלָמִים, והקורבנות האלו נועדו להוסיף המון שמחה וחגיגיות לכל העם. הקורבנות הוקרבו עַל הַמִּזְבֵּחַ, שהוא מזבח הנחושת שעמד בחוץ, בחצר המקדש. בנוסף לקורבנות בחוץ, נאמר וְהַקְטֵיר אִתּוֹ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה', כלומר שלמה דאג גם להקטיר את הקטורת הריחנית על מזבח הזהב הפנימי שעמד בתוך ההיכל. בסוף הפסוק כתוב וְשִׁלַּם אֶת הַבָּיִת. הכוונה כאן היא לא לסיום הבנייה של הקירות, אלא להשלמה של כל סדרי העבודה. שלמה מימן וסידר את כל מה שבית המקדש היה צריך באופן קבוע כדי לעבוד כמו שצריך: קורבנות יומיים, שמן להדלקת המנורה, לחם, וגם סידור המשמרות של הכהנים והלויים. כך הוא הפך את בית המקדש למקום חי, פועל ומושלם.