לאחר סיום בניית המקדש הפיזי, עולה הצורך להפיח בו חיים רוחניים ולהבטיח את תפקודו השוטף. שלמה המלך אינו מסתפק בהקמת המבנה עצמו, אלא לוקח על עצמו את האחריות למסד ולממן את סדרי העבודה והקורבנות, ובכך הוא מביא את מפעל חייו לכדי שלמות מעשית.
הפרשנים מסכימים כי המילים וְהֶעֱלָה שְׁלֹמֹה מבטאות את נדיבותו של המלך, אשר נטל מקופתו האישית ומימן את קורבנות הציבור עבור עם ישראל כולו [מלבי"ם, מצודת דוד, רלב"ג]. הקורבנות הוקרבו שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה, כלומר בשלושת הרגלים: חג הפסח, חג השבועות וחג הסוכות [רלב"ג, מצודת דוד]. הפסוק מציין כי שלמה העלה עֹלוֹת וּשְׁלָמִים. בעוד שספר דברי הימים מזכיר בהקשר זה רק את עולות הציבור, כאן נוספו גם קורבנות השלמים, שנועדו לבטא את החגיגה ושמחת המועד, ושלמה סיפק אותם בשפע עבור כל העם [רלב"ג]. הקורבנות הללו הוקרבו עַל הַמִּזְבֵּחַ החיצון, הוא מזבח הנחושת שעמד בעזרה [רש"י, רד"ק].
לצד הקורבנות בעזרה, הפסוק מוסיף וְהַקְטֵיר אִתּוֹ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'. מילים אלו מתייחסות למזבח הזהב הפנימי שעמד בהיכל, שעליו הקטירו את קטורת הסמים [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. באשר למילה אִתּוֹ, קיימות שתי גישות מרכזיות: הגישה האחת מפרשת את המילה במשמעות של "עליו", כלומר שלמה דאג להקטיר את הקטורת על המזבח הפנימי [רד"ק, מצודת ציון, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הגישה השנייה מפרשת את המילה כפשוטה, "עמו", כלומר יחד עם הקורבנות שהקריב על המזבח החיצון, הוא דאג גם להקטרת הקטורת על המזבח הפנימי, שאף היא מומנה מכיסו [מלבי"ם, רד"ק].
בסיום הפסוק נאמר וְשִׁלַּם אֶת הַבָּיִת. הפרשנים מסכימים כי אין הכוונה להשלמת הבנייה הפיזית, אלא להשלמת סדרי העבודה. כשם ששלמה בנה את המקדש, כך הוא "השלים" אותו בכך שמימן והסדיר את כל צרכיו השוטפים: קורבנות התמיד, המוספים של שבתות וראשי חודשים, השמן למאור ולחם הפנים, וכן העמיד את הכהנים והלויים על משמרותיהם [מלבי"ם, רלב"ג, רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].