תום תקופת הבנייה המפוארת של ממלכת ישראל מציין קו פרשת מים בימי שלמה. לאחר שני עשורים של השקעה אדירה בתשתיות הלאומיות והדתיות, הממלכה נדרשת להסדיר את התחייבויותיה הבינלאומיות, בפרט מול חירם מלך צור שסיפק חומרי גלם יקרים לאורך הפרויקט.
המילה מִקְצֵה מתפרשת כסוף או כהשלמה של התקופה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי ציון עֶשְׂרִים שָׁנָה מורכב מחיבור של שתי תקופות בנייה נפרדות: שבע שנים שהוקדשו לבניית בית ה', ושלוש עשרה שנים נוספות שבהן נבנה ארמון המלך [רש"י, רד"ק].
ציון זמן זה משמש כפתיח להבנת מערכת היחסים הכלכלית בין שלמה לחירם. בעקבות הסיוע הרב של חירם באספקת עצי ארזים, ברושים וזהב לכל אורך שנות הבנייה, מחליט שלמה לגמול לו ולהעניק לו עשרים עיר בארץ הגליל. הענקה זו מעוררת קושי מהותי בקרב המפרשים: כיצד ייתכן ששלמה המלך מוסר שטחים מארץ ישראל לשליט זר, פעולה העומדת בסתירה מוחלטת לחוקי התורה?
לפתרון סוגיה זו מוצגות שתי גישות פרשניות. הגישה הראשונה רואה במהלך זה אקט דיפלומטי של חילופי שטחים. שלמה וחירם העניקו זה לזה עשרים ערים כל אחד, במטרה לחזק את ברית השלום והאחווה ביניהם. על פי הסבר זה, ספר מלכים מתמקד בערים שנתן שלמה, בעוד שספר דברי הימים משלים את התמונה ומתעד את הערים שנתן חירם בתמורה [רד"ק].
לעומת זאת, יש החולקים על תיאוריית חילופי השטחים ומציעים הסבר כלכלי-משפטי. לפי גישה זו, שלמה מעולם לא העביר את הערים לבעלותו המוחלטת של חירם ולא ויתר על הריבונות הישראלית בהן. המהלך נועד להחליף את התשלום השנתי הקבוע ששלמה התחייב להעביר לחירם תמורת העצים, בהסדר קבוע ויעיל יותר. שלמה העניק לחירם זכויות חקלאיות בלבד באזור הגליל הפורה. עבדיו של מלך צור קיבלו רשות לעבד את האדמות ולגבות את היבול השנתי של החיטה והשמן ישירות מתוך הערים הללו, בעוד שהשליטה, המשפט והריבונות נותרו לחלוטין בידי שלמה [אברבנאל, מלבי"ם].