במהלך מפעלי הבנייה האדירים של בית המקדש וערי הממלכה, נוצרה הבחנה ברורה בין העמים הכנעניים לבין עם ישראל. אף על פי שחובת בניין הבית וחומות ירושלים הייתה מוטלת באופן טבעי על בני ישראל כפי הדין, בחר המלך שלמה שלא לשעבד אותם לעבודה פיזית בבניינים אלו [אברבנאל].
המושג עָבֶד מתייחס לאדם הנאלץ לעבוד בגופו עבודת כפיים משעבדת [מצודת דוד]. לכן, למרות ששלמה אכן גייס מבני ישראל מס עובדים של שלושים אלף איש לטובת כריתת עצים בלבנון, הדבר לא נחשב לעבדות, שכן הם עבדו במשמרות של חודש בלבנון ושני חודשים בביתם [מלבי"ם].
במקום עבודת כפיים, יועדו בני ישראל לתפקידי הנהגה, מנהל וצבא. הם שימשו בתור עֲבָדָיו, כלומר משרתיו האישיים של המלך ועושי דברו [אברבנאל, ביאור שטיינזלץ], וכן בתור שָׂרָיו וְשָׁלִישָׁיו, שהם גיבוריו, יועציו הנכבדים ומפקדי צבאו [מצודת ציון, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. מתוכם גם מונו המפקדים העליונים שרדו וניהלו את המוני הפועלים שעסקו במלאכה [רלב"ג].
בנוסף, בני ישראל תפקדו בתור אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה וכמפקדי הרכב והפרשים. עובדה זו מעוררת תמיהה, שכן תקופת שלמה התאפיינה בשלום מכל עברי הממלכה. יש המסבירים כי הכוונה היא לצבא קבע שהיה מוכן וערוך ליום פקודה ולעת צורך, גם ללא לחימה בפועל [אברבנאל]. מנגד, יש המציינים כי למרות השלום הכללי, שלמה אכן ניהל מערכות צבאיות מעטות ונקודתיות, דוגמת כיבוש חמת צובה, עציון גבר ואילות, שלשמן נדרש כוח צבאי מיומן ופעיל [רד"ק].