השלמת מפעלי הבנייה הכבירים בירושלים דרשה עריכת חשבון וסגירת חובות כלכליים. הברית ההדוקה בין מלך ישראל למלך צור מגיעה לשלב התשלום הסופי, הכולל העברת חומרי גלם יקרים מחד ותמורה טריטוריאלית מאידך.
הפרשנים נדרשים למשמעות המילה נִשָּׂא. רוב הפרשנים מסכימים כי משמעותה היא נשיאה בעול וסבלות [רש"י, מצודת ציון]. חירם נשא בנטל וכלכל את שלמה לאורך שנות הבנייה של המקדש וארמון המלך, תוך שהוא מספק לו את כל צורכי העץ והזהב [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. גישה שונה מציעה כי המילה נגזרת מעניין של מתנה, או לחלופין שחירם רומם וגידל את שלמה בכך שהעמיד את עצמו כעבד לביצוע מלאכתו [רלב"ג].
המילה אָז מציינת את התזמון. בתום שנות הבנייה העניק שלמה לחירם את הערים כתשלום וגמול על עזרתו, וזאת בנוסף לאספקת החיטים והשמן השוטפת שהועברה אליו עד לאותו שלב [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
מסירת עֶשְׂרִים עִיר לידי מלך זר מעוררת שאלות פרשניות. מתברר כי למרות עושרו הרב של שלמה, לא היה ביכולתו לממן את ההוצאות העצומות של מיזמיו מתוך אוצרותיו בלבד. עם זאת, מסתבר ששלמה לא העביר את הערים ותושביהן לסיפוח מלא לארץ צור, אלא רק שעבד אותן לחירם לעניין גביית מסי יבול [ביאור שטיינזלץ]. קושי נוסף שעולה הוא עצם מסירת שטחים מארץ ישראל, שכן לא ייתכן שמלך ימעיט משטחה של הארץ. קושי זה מיושב על ידי ההקבלה לספר דברי הימים, שם מתואר כי כנגד מסירה זו גם חירם נתן עיירות לשלמה, ובהן הושיב שלמה את בני ישראל [רלב"ג].