דוד בולם את סביבתו מלפגוע במלך שאול, ומבטא אמונה מוחלטת בכך שה' יביא את קצו של שאול ללא צורך בהתערבות אנושית. בדבריו הוא משרטט שלוש דרכים שבהן מסתיימים חייו של אדם, וקובע כי שלטונו של שאול יסתיים בקרוב בהשגחה עליונה ולא באמצעות התנקשות.
בראשית דבריו דוד נשבע ואומר חַי ה'. השבועה נועדה להדגיש כי שאול לא יאריך ימים, משום שה' כבר מאס בו ומשח את דוד תחתיו, או משום שכך נמסר לדוד מפי הנביא שמואל [רד"ק, אברבנאל, אלשיך, מצודת דוד]. לצד זאת, יש המפרשים שדוד נשבע ליצרו הרע כדי לבלום את עצמו, או שהוא משביע ומזהיר את אבישי שאם יהרוג את שאול, דוד יהרוג אותו בתמורה [רש"י, רד"ק, אברבנאל].
האפשרות הראשונה שדוד מעלה היא כִּי אִם ה' יִגֳּפֶנּוּ, כלומר שה' יקרב את מיתתו [רש"י] ויכה אותו במחלה פתאומית בטרם עת [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד, אברבנאל]. מיתה כזו באה כעונש ישיר על חטאיו של האדם, כפי שאירע לנבל הכרמלי [רלב"ג, רד"ק, אלשיך]. בעקבות החטאים, מידת הרחמים של ה' מתהפכת למידת הדין ופוגעת באדם [חומת אנך].
האפשרות השנייה היא אוֹ יוֹמוֹ יָבוֹא וָמֵת, מצב שבו מגיע הזמן הקצוב לאדם משעת לידתו והוא מת במיתה טבעית וללא מגפה [רש"י, רלב"ג, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. דוד מבין שאם לשאול יש זכויות שיגנו עליו מפני מגפה, בכל זאת יומו הטבעי חייב להיות קרוב, שהרי מלכות אחת אינה נוגעת בחברתה ודוד כבר נמשח למלך [אלשיך]. במקרה של מיתה טבעית, עונשו של האדם על חטאיו נדחה לאחר מותו [חומת אנך].
האפשרות השלישית היא אוֹ בַמִּלְחָמָה יֵרֵד וְנִסְפָּה, כאשר משמעות המילה וְנִסְפָּה היא כיליון וסוף [מצודת ציון]. זוהי מיתה בטרם עת הנגרמת מבחירתו של האדם להיכנס למקום סכנה [רלב"ג]. בעוד שיש מי שרואה בכך מיתה מקרית [אברבנאל], פרשנים אחרים מדגישים כי מוות במלחמה אינו מקרי כלל, אלא מהווה עונש על עוונות חמורים במיוחד, דוגמת הריגת כוהני העיר נוב בידי שאול [רד"ק, אלשיך]. נוסף על כך, עצם היציאה למלחמה מכניסה את האדם למצב של סכנה, שבו כוחות הטומאה והדין מקבלים רשות לקטרג עליו ולהענישו [חומת אנך].