לאחר ששב אל אנשיו, דוד יוזם פעולה לילית נועזת ופונה אל שניים ממקורביו, כפי שמשתמע מהמילים וַיַּעַן דָּוִד [מצודת דוד]. הוא מציע את המשימה לאֲחִימֶלֶךְ הַחִתִּי, המייצג את הגרים שנספחו לצבאו של דוד משום שלא הייתה להם נחלה בישראל, ולאֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה, ששימש כאחד מראשי המחנה [ביאור שטיינזלץ]. דוד שואל אותם מִי יֵרֵד עמו, מתוך היגיון טקטי שבחסות החשיכה הם יוכלו להיטמע בקלות במחנה האויב וייחשבו בטעות כחלק מחיילי שאול [מלבי"ם].
ירידה זו נעשית מתוך ביטחון מוחלט של דוד בכך ששאול ייפול בידו. ביטחון זה נשען על שני חטאים כבדים של שאול: עוון הריגת כוהני העיר נוב, שנפשותיהם מקטרגות ודורשות נקמה, והפרת השבועה המפורשת שנשבע שלא להרע לדוד. משום כך, דוד אומר כי ירד אֶל שָׁאוּל ללא כל תוספת של תואר מלכותי, ובכך למעשה מפשיט ממנו את הוד מלכותו. בנוסף, הוא מציין כי הירידה היא אֶל הַמַּחֲנֶה, כדי להדגיש שגם שרי שאול והמחנה כולו נושאים באשמה, שכן הם עמדו מנגד ולא מחו בשעת הריגת כוהני נוב, וכן לא ניסו למנוע משאול להפר את שבועתו כעת [חומת אנך].