דוד פונה אל שאול בתדהמה ובכבוד, ותוהה על המשך המרדף אחריו. פנייתו של דוד מתאפיינת הפעם בטון רך ובתחנונים, בשונה ממפגשם הקודם בו כרת את כנף מעילו של שאול, אז דיבר דוד קשות ומסר את דינו לשמיים [אלשיך]. הסיבה לשינוי בגישתו נובעת מכך שבמפגש הקודם שאול כבר הודה בצדקתו של דוד, הכיר בכך שהוא עתיד למלוך, ואף השביע אותו שלא יכרית את זרעו. לאור פיוס זה, דוד מתקשה להבין כיצד ייתכן ששאול רודף אחריו שוב כדי להמיתו, ומסיק כי שאול אינו פועל מתוך רצונו החופשי, אלא בעקבות הסתה – בין אם ה' עורר אותו לכך בגלל עוונותיו של דוד, ובין אם אנשים הולכי רכיל מסיתים אותו [אלשיך]. בנוסף, פנייתו המכבדת באה בתגובה לכך ששאול קרא לו קודם לכן "בני", ודוד משיב לו בהפגנת אהבה רבה ומדגיש כי הוא עדיין רואה בשאול את אדונו המלך ובעצמו עבד [אלשיך].
בדבריו, דוד מחלק את טענתו לשני חלקים: כאשר הוא שואל מֶה עָשִׂיתִי, הוא מתכוון לשאול האם פעל נגד המלכות או מרד בה. מיד לאחר מכן הוא מוסיף ושואל וּמַה בְּיָדִי רָעָה, כדי לברר האם עשה מעשה רע כלשהו בשאר העניינים [מלבי"ם].
גישה נוספת מסבירה כי באמצעות השאלה וּמַה בְּיָדִי רָעָה, דוד מבקש להקדים תרופה למכה ולהפיג חשש סמוי של שאול. דוד מבין כי שאול עלול לחשוש שמא הרדיפה הממושכת תיצור אצל דוד טינה, שתוביל אותו להפר את השבועה שנשבע לו ולהכרית את זרעו. על כך משיב דוד כי מכיוון שאין בידו שום עבר של עשיית רע, אין לשאול סיבה לחשוד בו שייזום רעה חדשה ויעבור על שבועתו [אלשיך].