דוד פונה אל שאול בטענה נוקבת המנתחת את שורש הרדיפה אחריו, ומציג שתי אפשרויות למקורה: גזירה אלוהית או רשעות אנושית. דרך טענה זו נחשף הכאב העמוק של דוד על אובדן החיבור לארץ ישראל ולהשגחה האלוהית.
האפשרות הראשונה שמעלה דוד היא שהרדיפה נובעת ממקור אלוהי. המילה הֱסִיתְךָ מתפרשת כפיתוי או כהכנסת שנאה לתוך הלב [רש"י, מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי אם ה' הוא שהסית את שאול כעונש על חטאיו של דוד, הפתרון לכך הוא ריצוי וכפרה. דוד מציע כי ה' יָרַח מִנְחָה, כלומר יקבל ברחמים תפילה או קורבן שישככו את הכעס [רש"י, רד"ק, רלב"ג, מצודת דוד].
[מלבי"ם] מציע רובד נוסף ומסביר כי הימנעותו של דוד מהריגת שאול בפעם הקודמת נחשבת כקורבן עולה, ואילו הפעם השנייה שבה חס על חייו נחשבת כמנחה הנלווית לקורבן. פירוש דרמטי יותר מציע [אלשיך], ולפיו דוד מוכן שמותו שלו בידי שאול ייחשב כקורבן מנחה טהור לה'. במבט רוחני, ייסוריו של דוד נועדו לזכך את נפשו [חומת אנך]. עם זאת, [רד"ק] מביא מסורת כי דוד נענש מאוחר יותר על עצם השימוש במילה הסתה כלפי ה'.
האפשרות השנייה היא שהרדיפה נובעת מיועצים אנושיים המנצלים את בחירתם החופשית, ועל כן דוד קובע כי אֲרוּרִים הֵם. [מלבי"ם] מדגיש כי דוד אולי היה מוחל על צערו האישי, אך הוא אינו יכול לסלוח על הפגיעה בעבודת ה'.
עיקר הפגיעה מתבטא בגירושו של דוד מהארץ. דוד קובע כי אויביו מונעים ממנו מֵהִסְתַּפֵּחַ, מילה שמשמעותה להיאסף, להתחבר ולהידבק [מצודת ציון, רד"ק]. דוד מבין כעת כי חרף צדקתו, לא תהיה לו ברירה אלא לעזוב את גבולות ישראל כדי למלט את נפשו מפני שאול [מצודת דוד, רד"ק].
ההשלכה החמורה ביותר של גירוש זה מבוטאת במילים לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאויביו אינם מצווים עליו מפורשות לעבוד עבודה זרה. אולם, עצם הגירוש מארץ ישראל והאילוץ לחיות בקרב אומות עובדות אלילים, רחוק מהשגחת ה' ומקיום המצוות התלויות בארץ, נחשב מבחינה רוחנית כאילו עבד אלוהים אחרים, גם אם בפועל יישאר נאמן לה' [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם, אלשיך].