דוד מסרב לנצל את ההזדמנות לפגוע בשאול, ובוחר במקום זאת לקחת את חפציו האישיים כהוכחה לכך שחמל על חייו. באומרו חָלִילָה לִּי מֵה' מִשְּׁלֹחַ יָדִי בִּמְשִׁיחַ ה', דוד מדגיש כי אף על פי שגם הוא עצמו נמשח למלך כמותו, עדיין חל עליו איסור מוחלט מטעם ה' לפגוע במשיח ה' [מצודת דוד].
ההוראה החלופית, וְעַתָּה קַח נָא אֶת הַחֲנִית, נועדה לשלול את ההצדקה להרוג את שאול מדין "רודף". מכיוון שקיימת דרך אחרת להינצל מן הרדיפה – לקיחת החנית שתשמש כהוכחה ותביא לסיום המרדף ללא שפיכות דמים – הרי שאסור בתכלית האיסור להרוג אותו [מלבי"ם].
דוד מורה לקחת רק את הַחֲנִית אֲשֶׁר מְרַאֲשֹׁתָיו, אשר הייתה תקועה בארץ סמוך לראשו [ביאור שטיינזלץ]. המילה הכתובה בפסוק היא "מראשתו", אך קריאתה המסורתית היא ברבים – "מראשתיו" [מנחת שי]. יחד עם החנית נלקחת גם צַפַּחַת הַמַּיִם, והפרשנים מסכימים כי מדובר בצלוחית או כד קטן, ולאחר מכן הם עוזבים את המקום [ביאור שטיינזלץ].