תושבי זיף מגיעים אל שאול כדי לגלות את מקום מחבואו של דוד, במהלך שאינו מתרחש בפעם הראשונה. המילים וַיָּבֹאוּ הַזִּפִים מציינות כי הזיפים באו פעם נוספת אל שאול כדי להלשין על דוד, לאחר שכבר עשו זאת בעבר כאשר הסתתר באותו המקום בדיוק [מצודת דוד, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. הם מגיעים אליו הַגִּבְעָתָה, כלומר לגבעת שאול [ביאור שטיינזלץ]. מבחינת כתיב המילים בפסוק, המילה הַיְשִׁימֹן נכתבת חסרה ללא האות וי"ו ברוב הספרים הישנים [מנחת שי].
המניע להלשנה החוזרת נובע ככל הנראה מהרכב האוכלוסייה באזור, שהיה כלבי ונעדר אהדה לדוד, או מתוך רצון פשוט לסלק אורח לא קרוא שהפך לנטל על התושבים המקומיים [ביאור שטיינזלץ].
כאשר הזיפים מוסרים את המידע למלך, הם בוחרים בניסוח זהיר ואומרים הֲלוֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר, מבלי להציע במפורש להסגיר אותו או לקרוא לשאול לצאת ולתופסו. בחירת מילים זו נובעת מחשש: שאול ודוד כבר נשבעו זה לזה בעבר, ודוד אף הוכיח את צדקתו. הזיפים פחדו שאם יסיתו את שאול להפר את שבועתו, המלך עלול לכעוס עליהם ולהענישם כמחרחרי ריב. לכן, הם השתמשו בלשון סתומה ודו־משמעית כמעין תעודת ביטוח. תוכניתם הייתה שאם שאול יכעס על עצם האמירה, הם יתרצו את עצמם ויאמרו שכוונתם הייתה רק לעדכן שדוד מסתתר כדי לארוב לפלשתים, אויבי המלך. לעומת זאת, אם יראו ששאול מגיב בנחת ושמח על ההזדמנות לחדש את המרדף, הם יציגו את דברים כבשורה שנועדה לסייע לו ללכוד את דוד [חומת אנך].