חדירתם הלילית של דוד ואבישי אל לב מחנה שאול התאפשרה הודות לשמירה הלקויה של חיילי המלך. שאול ואנשיו ידעו כי כוחו של דוד קטן בהרבה משלהם, ולא העלו בדעתם שיעז ליזום פעולה חשאית נגדם [ביאור שטיינזלץ].
כאשר דוד ואבישי מגיעים אל המקום, הם מגלים את המלך ואנשיו שקועים בשינה. הפרשנים מדייקים בשינוי הלשון בפסוק: בעוד שבפסוקים הקודמים תואר הכוח הצבאי כ"מחנה" שחנה במקום, כעת הפסוק מכנה אותם "עם". הסיבה לכך היא שעם הגעתם של דוד ואבישי, הלוחמים כבר שכבו לישון, ולא תפקדו עוד כמחנה צבאי ערוך עם שומרים פעילים [מלבי"ם]. השימוש במילה "והנה" בפסוק בא להדגיש את מצב השינה העמוקה שבו הם התגלו באופן פתאומי [חנוכת התורה].
במרכז המעגל שוכב שאול, כאשר חניתו מעוכה בארץ. הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה מעוכה היא שהחנית הייתה נעוצה ותקועה באדמה [רש"י, ביאור שטיינזלץ], ויש המציינים כי שורש המילה קרוב במשמעותו ללשון מעיכה וכתישה [רד"ק, מצודת ציון]. החנית הייתה נעוצה מראשֹתָו, כלומר סמוך לראשו [מצודת ציון].
מבחינת מסורת הטקסט, המילים מראשֹתו וסביבתו נכתבות במקור בכתיב חסר, אך נקראות ברבים כ"מראשותיו" וכ"סביבותיו" [מנחת שי]. כך, בעוד שאול שוכב במרכז, אבנר שר הצבא ושאר העם שֹכבים, כלומר ישנים [ביאור שטיינזלץ], סביבו ללא כל הגנה.