דוד עומד מרחוק ומפר את דממת הלילה, כאשר הוא קורא לעבר מחנה שאול הישן ודורש מענה משר הצבא. פנייתו הישירה, הֲלוֹא תַעֲנֶה אַבְנֵר, מגיעה לאחר שקריאותיו הראשונות אל העם ואל אבנר לא נענו, והוא תובע מאבנר להשיב לדבריו [מצודת דוד, רד"ק]. ברובד הדרשני, דוד למעשה עוקץ את אבנר ומותיר אותו ללא מילים; בעוד שבמפגש קודם אבנר תירץ את קריעת מעילו של שאול כפגיעה מקרית בקוץ, כעת, כשדוד לקח את החנית וצפחת המים, אבנר נותר אילם ואין לו מה לענות [רד"ק].
תגובתו של אבנר, מִי אַתָּה, מבטאת זעם על עזות המצח של דוד. הוא נוזף בו על כך שהוא מעז לצעוק בקול רם ולהסתכן בהערת המלך משנתו [מצודת דוד].
הפרשנים עומדים על קושי בהמשך דברי אבנר: מדוע הוא שואל מי אתה שקראת אֶל הַמֶּלֶךְ, הרי דוד קרא אל אבנר ואל העם ולא אל המלך?
גישה אחת מסבירה זאת מבחינה לשונית, וגורסת כי המילה אֶל משמעותה כאן "על" או "אצל". כלומר, אבנר תמה כיצד דוד לא חושש לצעוק סמוך למקום שבו המלך ישן [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
גישה אחרת מפרשת זאת על רקע גינוני המלכות וההיררכיה הצבאית. על פי גישה זו, אדם המבקש לדבר עם שר הצבא קורא למשרתו, ומי שקורא ישירות לשר הצבא עושה זאת משום שהוא מבקש לדבר עם אדונו של השר, קרי המלך. לכן אבנר הניח שפנייתו של דוד אליו נועדה למעשה להעביר בקשה או מסר לשאול [מלבי"ם].
מנגד, יש מי שמסביר את תגובת אבנר כפגיעה בכבודו. הדרך המקובלת היא לפנות תחילה לאדם החשוב ביותר, ורק אם אינו עונה פונים למי שמתחתיו. מאחר שדוד פנה לאבנר ושאל "הלא תענה", אבנר תהה בעלבון שמא דוד קרא קודם לכן למלך והוא לא שמע, ורק משום שהמלך לא ענה, דוד פונה כעת אליו כברירת מחדל של חוסר ברירה [אלשיך].