בתגובה לקריאתו של שאול, דוד מציע להשיב לו את הציוד שלקח ממחנהו באישון לילה, אך מציב תנאי המעיד על טיב היחסים ביניהם ועל חוסר האמון העמוק שלו במלך.
המילה חֲנִית נכתבת במסורה עם ה"א הידיעה ("החנית") אך נקראת בלעדיה ("חנית"), והפרשנים מציינים כי משמעות שני הנוסחים זהה לחלוטין [רד"ק, מנחת שי].
כאשר דוד אומר הִנֵּה חֲנִית הַמֶּלֶךְ ומבקש שוְיַעֲבֹר אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וְיִקָּחֶהָ, הוא למעשה מצהיר שאינו מאמין להבטחותיו של שאול שלא ירע לו עוד [מלבי"ם]. למרות דברי הפיוס של שאול, דוד חושש לשלומו, מסרב לשוב ולהתקרב אליו בעצמו, ודורש שאחד ממשרתי שאול יחצה את המרחק אל עברו כדי לאסוף את הנשק [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. סירובו של דוד לשוב אל שאול נובע מכך שהוא אינו נשען על הבטחות אנושיות, אלא שם את מבטחו הבלעדי בה' שיציל אותו מכל צרה [אלשיך, אברבנאל].
פרט מעניין בדברי דוד הוא השמטת אזכור צפחת המים, שנלקחה מהמחנה יחד עם החנית. דוד בוחר שלא להזכיר אותה, כדי לא לבייש את שאול שייאלץ לחזר ולבקש חזרה גם את כלי השתייה שלו [אברבנאל].
הצגת החנית מרחוק אינה רק עניין טקטי, אלא עדות למדרגתו הרוחנית של דוד. בניגוד למקרה הקודם שבו כרת את כנף מעילו של שאול במערה – שם יכול היה שאול לטעון שדוד לא הרג אותו רק משום שהיה כלוא במערה ופחד להיתפס – הפעם לקיחת החנית נעשתה כאשר תרדמה מאת ה' נפלה על כל המחנה. דוד הוכיח במעשה זה אמונה מוחלטת ושליטה עצמית, שכן איש לא היה מרגיש אם היה פוגע בשאול [אלשיך]. באמצעות החזרת החנית בידי נער, דוד מבהיר לשאול כי הגמול על צדקתו ומעשיו יבוא מאת ה', ולא מידיו של מלך בשר ודם [אברבנאל].