דוד פורש את משנתו המוסרית על הגמול האלוהי, מתוך התבוננות על בחירתו להימנע מליטול את חיי המלך. ההבטחה כי ה' ישיב לָאִישׁ את גמולו מתפרשת בשני אופנים. הגישה המרכזית רואה בכך אמירה כללית על כך שה' מתגמל כל אדם צדיק, כאשר דוד כולל את עצמו בתפילה הכללית של הרבים [רש"י, מצודת דוד], או מכוון לאדם שנוהג בצדקה ואמונה כמותו [רד"ק]. מנגד, יש המפרשים כי דוד מתייחס בפסוק לעצמו, ומבקש את הגמול על צדקתו ועל אֱמֻנָתוֹ, כלומר על נאמנותו [ביאור שטיינזלץ]. על פי המסורת המדויקת, מילה זו מנוקדת בחטף סגול תחת האות אל"ף ולא בחטף פתח [מנחת שי].
באשר למהות הגמול, ישנה תפיסה לפיה השבת הצדקה אינה רק שכר על מעשה, אלא הזדמנות נוספת לקיים את המצווה. כשם שדוד חס על חיי שאול בעבר, ה' זימן לו כעת שוב את המלך לידיו כדי לאפשר לו לעשות צדק פעם נוספת, ודוד אכן עמד בניסיון ולא פגע בו [מלבי"ם].
תיאור המקרה שבו שאול נמסר בְּיָד מתפרש על ידי רוב הפרשנים כקיצור של המילה "בידי". הסיבה להשמטת השייכות היא רצונו של דוד להתבטא בקיצור ובעדינות, כדי להימנע מהאמירה המפורשת שחיי המלך היו נתונים בידיו [ביאור שטיינזלץ]. פירוש חלופי מציע שהמילה נמצאת בסמיכות, ומשמעותה ששאול נמסר ביד אחד מאנשיו של דוד, אך דוד מדגיש וְלֹא אָבִיתִי, כלומר לא רציתי להרשות לאותו אדם לפגוע בך [רד"ק, מצודת ציון].