בחסות החשיכה ובהשגחה עליונה, חדירתו של דוד למחנה האויב מתבצעת ללא כל התנגדות, תוך נטילת חפציו האישיים של המלך. הפסוק פותח במילים וַיִּקַּח דָּוִד, והפרשנים מסכימים כי דוד חזר בו מכוונתו המקורית לתת לאבישי לקחת את החפצים. הוא חשש שאבישי לא יצליח לכבוש את יצרו ויהרוג את שאול, ולכן בחר לגשת וללקחת אותם בעצמו.
לקיחת אֶת הַחֲנִית וְאֶת צַפַּחַת הַמַּיִם אינה רק פעולה טקטית, אלא נושאת משמעות סמלית עמוקה [חומת אנך]. החנית מסמלת כי ה' סר מעל מחנה שאול וכלי הנשק שלהם כבר אינם מועילים, ואילו צפחת המים רומזת לכך שמזונותיהם הולכים ומתמעטים, שכן יום מפלתו של שאול קרב. דוד לוקח את החפצים מֵרַאֲשֹׁתֵי שָׁאוּל, כלומר מאזור ראשו, והם עוזבים את המקום באין מפריע.
הכתוב מדגיש את ההצלחה המוחלטת של הפעולה דרך שלוש רמות של חוסר מודעות במחנה: וְאֵין רֹאֶה, כלומר איש לא הבחין בהם בגלל החשיכה והשינה. וְאֵין יוֹדֵעַ, שכן איש לא הרגיש או שמע את קול הליכתם ודיבורם השקט. וְאֵין מֵקִיץ, מאחר שאיש לא התעורר מקול הלקיחה של החפצים.
הפרשנים מציינים כי בדרך הטבע, רעש כזה היה אמור להעיר לפחות אדם אחד מתוך מחנה שלם. הסיבה שאיש לא התעורר טמונה בסוף הפסוק: כִּי תַּרְדֵּמַת ה' נָפְלָה עֲלֵיהֶם. ביטוי זה מוסבר בשתי דרכים [רד"ק]. הגישה הראשונה היא שמדובר בביטוי לשוני שנועד לתאר שינה עמוקה במיוחד, בדומה לדרך שבה סומכים את שמו של ה' לדברים אחרים כדי להעצים את גודלם. הגישה השנייה, המקובלת על רוב הפרשנים, היא שמדובר בהתערבות אלוהית של ממש. ה' הוא שהפיל עליהם תרדמה על טבעית כדי להגן על דוד ואבישי ולאפשר להם לצאת בשלום מבלי שירגישו בהם.