שמואל א, פרק כ״ו, פסוק י״ז

מתוך החשכה, קולו של דוד בוקע אל עבר מחנה שאול המתעורר משנתו. רגע דרמטי של זיהוי מתרחש בין המלך הרודף לבין הנרדף שחס על חייו.

הכתוב מציין כי וַיַּכֵּר שָׁאוּל אֶת קוֹל דָּוִד. זיהוי זה בולט במיוחד על רקע תגובתו של אבנר שר הצבא, אשר שמע את דוד קודם לכן אך לא זיהה את קולו כלל [אברבנאל]. קריאותיו של דוד עוררו משנתם גם אנשים אחרים במחנה שאול [ביאור שטיינזלץ].

לאור העובדה ששאול זיהה בוודאות את הקול, מתעוררת השאלה מדוע הוא פונה לדוד בשאלה הֲקוֹלְךָ זֶה. מתברר כי אין מדובר בשאלת זיהוי פשוטה, אלא בתמיהה מהותית על יחסו של דוד. בקריאותיו הקודמות אל אבנר ואל העם, דוד כינה את שאול "אדוניך המלך" או "אדוניכם", ונמנע מלקרוא לו "אדוני". שאול, שהבחין בכך, תמה ושואל את דוד האם זהו אכן קולו, והאם הוא כבר אינו מחשיב אותו לאדונו כבעבר [אלשיך].

למרות התמיהה והריחוק, שאול פונה אל דוד בחיבה וקורא לו בְּנִי דָוִד. פנייה זו נובעת מהכרת הטוב, שכן על ידי כך שדוד חס על חייו של שאול, הוא הוכיח שהוא נוהג כלפיו כבן נאמן העובד ומכבד את אביו [אלשיך, אברבנאל].

בתגובה, דוד משיב קוֹלִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ. בכך הוא מרגיע את חששותיו של שאול ומבהיר כי יחסו הבסיסי לא השתנה: הוא עדיין רואה בשאול את אדונו ומלכו. הסיבה היחידה שדוד התבטא קודם לכן כמי שאינו עבד המלך, היא משום ששאול עצמו מאס בו, רדף אחריו ודחה אותו מעליו [אלשיך].