דוד מוכיח בחומרה את אבנר ואת שומרי המלך על רשלנותם באבטחת שאול, ומציג את מחדלם כפשע אקטיבי לכל דבר. באומרו לֹא טוֹב הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ, הוא מבהיר כי אין להתייחס לחוסר מעש כאל פטור מאשמה; מחדל של אי שמירה נחשב למעשה פשע בפועל, שכן הנזק והסכנה שנגרמו בעקבותיו שקולים למעשה שנעשה בידיים [מלבי"ם].
לאחר מכן, דוד חורץ את דינם ומכריז כִּי בְנֵי מָוֶת אַתֶּם, כלומר, אתם אנשים החייבים מיתה על פשעכם [מצודת ציון]. אף שדוד פתח את דבריו בפנייה אישית לאבנר, הוא עובר מיד ללשון רבים כדי לחלוק לו כבוד, ובכך הוא מחיל את גזר דין המוות על כלל השומרים ולא רק על שר הצבא [מצודת דוד].
כדי להוכיח את טענתו, דוד מציג ראיה ניצחת ושואל אֵי חֲנִית הַמֶּלֶךְ, כלומר, איפה החנית [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הוא מאתגר את השומרים וטוען כי אם יאמרו ששמרו כראוי, כיצד נעלמה החנית ומי לקח אותה? היעלמותה מוכיחה בעליל כי איש לא שמר על המלך ושהוא היה נתון בסכנת חיים ממשית [מלבי"ם, מצודת דוד]. דוד מוסיף ושואל על היעלמותה של החנית וְאֶת צַפַּחַת הַמַּיִם, כלומר יחד עם פך המים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], אֲשֶׁר מְרַאֲשֹׁתָו – הכלים שהיו מונחים ליד ראשו של המלך [מצודת דוד]. מבחינת קריאת הפסוק, המילה נכתבת כ"מראשתו", אך קוראים אותה ברבים כ"מראשתיו" [מנחת שי, ביאור שטיינזלץ].